דיסקוגרפיה: שושנה דמארי

ביוגרפיה מאת יורם רותם

הסתר ביוגרפיה

שושנה דמארי, כלת פרס ישראל ב- 1988, זכתה בתואר "מלכת הזמר העברי" בזכות השירים הרבים שהקליטה, שהצליחו תמיד לבטא את רוח התקופה והודות לקריירה רבת שנים, יותר משל כל זמרת ישראלית אחרת. מיטב היוצרים בארץ חיברו לדמארי את שיריה, ובפרט משה וילנסקי, שבמהלך השנים הרבות של עבודתם המשותפת הלחין שירים רבים במיוחד לקולה. דמארי היא מהזמרות הישראליות הראשונות שזכו להצלחה ולהערכה בחו"ל בעקבות הופעותיה באולמות הגדולים ביותר שם, עם תזמורות חשובות רבות. היא בלטה תמיד בזכות קולה העשיר, המראה הייחודי שבו ניחנה וכמובן השמלות הרקומות ועגילי דמאר המפורסמים שלה.

ביוגרפיה

נולדה בעיר דמאר שבתימן והגיעה עם משפחתה לארץ בהיותה בת שנתיים. כשרון השירה והמשחק של דמארי התגלה עוד בילדותה והיא שרה וליוותה בתוף את אמה, שהייתה זמרת ומקוננת והופיעה בעיקר באירועים משפחתיים ובהתכנסויות של יוצאי תימן. בגיל 13 התקבלה דמארי לאולפן הדרמטי "שולמית" בתל אביב. מנהל הסטודיו, הבמאי שלמה בושמי, הפך כעבור ארבע שנים גם לבעלה. בגיל 14 הופיעה דמארי בפעם הראשונה על הבמה במסגרת לימודיה וכעבור שנה כבר שרה בתכניות רדיו שונות ששודרו ב"קול ירושלים".

בגיל 16 (1939) נערך בתל אביב הקונצרט הראשון שלה כזמרת סולנית, וכשהוקם התיאטרון הסאטירי "לי לה לו" ב- 1943, הזמין משה ואלין, מייסדו ומנהלו, את דמארי להצטרף לשורותיו.

ב- 1944 הועלתה התוכנית הראשונה של התיאטרון, "הספר מתל אביב", שבה שרה דמארי, שהייתה אז עדיין אלמונית יחסית, את השיר "לילה בגלבוע". בתיאטרון, שרוב משתתפיו היו יוצאי אירופה, בלט ייחודה של דמארי בעלת הסגנון התימני המעודן והקול המשובח, למרות שהשיר לא הצליח במיוחד.

לתוכנית השנייה של "לי לה לו", שנקראה "ראיון בלי - לה - לו" והועלתה ב- 45', כתב נתן אלתרמן את רוב הפזמונים, והלחין אותם משה וילנסקי. לתוכנית כתבו השניים בין היתר גם את השיר "כלניות", שזכה להצלחה אדירה והפך לשיר המזוהה ביותר עם דמארי ולסמלה המסחרי לאורך כל שנות הקריירה הארוכה שלה. בעקבות התוכנית פורסמו אז בפעם הראשונה תמונותיה בעיתונות, הביקורות שיבחו אותה וציינו לא רק את קולה המיוחד, אלא גם את "עמידתה על הבמה ותנועות ידיה ואצבעותיה עשירות ההבעה"...

אגב, באחד הערבים כיתרו חיילים בריטים את תיאטרון "לי לה לו" וגרמו להפסקת ההצגה, משום שחשדו שהשיר "כלניות" מכוון נגד הצנחנים הבריטים בעלי הכומתות האדומות ונגד ממשלת המנדט.

הצלחת השיר סייעה גם לתיאטרון להצליח, אך דמארי הפסיקה להופיע במסגרתו כעבור שנתיים. עד אז הצמיח שיתוף הפעולה בין אלתרמן ככותב הפזמונים ראשי, וילנסקי כמלחין השירים ודמארי כמבצעת, שירים כמו "אני מצפת", שנכתב לתוכנית השלישית, "צחוק ללא תנאי", השיר "זה יעבור" מתוך התוכנית "נא להציץ" (1945), "בכרמי תימן" מתוך "זהירות צבע טרי", "מרים בת נסים" מהתוכנית "לא יותר מדי" (1947) ועוד...

וילנסקי, בוגר האקדמיה למוסיקה בוורשה, הלחין את השירים במיוחד עבור דמארי, ולכן שיבץ ברבים מהם "ניחוח תימני", שיצר את הרושם כאילו הם בנויים על מוטיבים מוסיקליים מהשירה התימנית העממית והולחנו על ידי בן העדה...

מאוחר יותר הקליטה דמארי רבים מהשירים שהלחין וילנסקי לתיאטרונים "המטאטא" ו"כל הרוחות". בין שירים אלו בלטו "הטנדר נוסע" ו"צריך לצלצל פעמיים".

הופעה מרגשת במיוחד הייתה לדמארי ולוילנסקי במחנות המעצר של המעפילים בקפריסין, שם שרה בין היתר את "הביתה", בעל המשמעות הסמלית, ואת "צימוקים ושקדים", שאותו שרה למענם ביידיש.

במלחמת העצמאות שרה דמארי את "הקרב האחרון", את "בת שבע", שנכתב במלאת שבע שנים לפלמ"ח, את "שועלי שמשון" ואת "היו זמנים", שאותו שרו במקור הצ'יזבטרון.

באותה שנה יצא גם תקליטה הראשון של דמארי, שבו הופיעה ההקלטה המסחרית הראשונה של השיר "כלניות".

בתחילת שנות ה-50 הגיש משה וילנסקי ב"קול ישראל" סדרה של תכניות בשם "פזמון וזמר" ולכל תוכנית הלחין פזמון חדש שאותו שרה דמארי. בין אותם שירים היו גם "משלט עזוב", "הרועה הקטנה מן הגיא" ו"לאור הזכרונות".

באותה תקופה כתבו וילנסקי ויחיאל מוהר שירים רבים, בעיקר ללהקת הנח"ל, אך השירים זכו להצלחה רק כאשר הוקלטו שוב כעבור זמן מה על ידי דמארי. אורי זוהר וחיים טופול, כוכבי להקת הנח"ל באותם ימים, כינו אותה בצחוק "הגנבת", משום שהצליחה עם השירים יותר מהם... בין השירים האלו בלטו במיוחד "הורה ממטרה" (1955), "כיתה אלמונית" (1956), "בלדה על מעיין וים" (1959), "רחל רחל" ו"מול הר סיני".

ב - 1955 הופיעה דמארי בסרט "גבעה 24 אינה עונה" וכעבור שנה שיחקה ושרה בסרטו של נורי חביב "באין מולדת", הסרט הישראלי הראשון שצולם בצבע, שתיאר את פרשת עלייתה של משפחת דמארי מתימן לארץ. בסרט (שהוקרן בארה"ב תחת השם "התקווה") שרה דמארי את השירים "ושבו בנים לגבולם" ו"בפאת הכפר".

ב - 1957 היא כיכבה באופרטה הישראלית הראשונה "שולמית", שעובדה במיוחד עבורה על פי אברהם גולדפדן. מתוכה התפרסמו במיוחד השירים "דודי יבוא מן ההרים" ו"אנחנו הרועים", שאותו שר בהצגה יצחק עמנואל, אבל כמו בסיפור להקת הנח"ל, גם כאן גרסתה של דמארי, שהוקלטה מאוחר יותר, הצליחה יותר מהביצוע המקורי.

הופעתה הראשונה של דמארי בחו"ל הייתה ב-1947, במועדון הזמר העממי הנודע "וילג' ונגארד" בניו יורק, ולאחר מכן הופיעה בקנדה ובקובה. היא הו זמנה לסיבוב נוסף עם וילנסקי בארה"ב ובמהלך שנות ה- 60 וה- 70 הופיעה בכל העולם, בין היתר ב"קארנגי הול", וב"לינקולן סנטר". בהופעותיה הרבות בפסטיבלים לאומיים ובינלאומיים בארץ ובחו"ל עוררה התלהבות והוצגה כגברת הראשונה של הזמר העברי וכשגרירת תרבות של ישראל.

בהופעותיה ובתקליטיה שרה דמארי שירים בסגנונות רבים שהיו פופולריים באותה תקופה - שירי מולדת ("איה", "הנאוה בבנות") ושירי רועים, שירי חג ושירי אהבה ("היו לילות", "שני שושנים"), שירי ילדים ("שעון בן חיל" ו"במדינת הגמדים", שהולחן במיוחד עבורה באמצע שנות ה-40), שירים תימניים ("אודה לאלי", שהוא אחד הראשונים ששרה ו"אם ננעלו" שאותו הקליטה ושרה בליווי תוף כד) ושירי עם בשפות שונות ("חליסקו" ממקסיקו, "יומה יומה" ביידיש).

לאחר שנים ארוכות, שבהן הסתפקה בהופעות ולא הקליטה חומר חדש, הזמין אותה בועז שרעבי ב-1987 להקליט עימו את הדואט "לשיר איתך", שנכתב עליה. הצלחתו של השיר עודדה אותה לחזור אל אולפני ההקלטה וכעבור שנה יצא האלבום אור, שהפיק לה דודו אלהרר, ובהקלטות השתתפו גם נגני התזמורת הפילהרמונית, בניצוחו של המעבד והמפיק המוסיקלי מתי כספי. את האלבום פתח השיר "עדין כאן", שנכתב לזכרו של שלמה בושמי, בעלה של דמארי, שנפטר זמן קצר לפני צאת האלבום. נאוה בושמי, בתם היחידה, כתבה מילים לשיר אחר באלבום, "ההלך", ואת שיר הנושא, שהצליח יותר מכולם ואף הפך להמנון פסטיבל המחולות בכרמיאל כתבה נעמי שמר. אגב, השיר נכתב במקור בקצב הרבה יותר איטי, ובהתחלה שמר לא ממש התלהבה מהקצב המהיר שהעניקו לו כספי ודמארי. בעקבות האלבום יצאה דמארי לסיבוב הופעות שנקרא "אור" (שהגיע גם לארה"ב), בניהולו המוסיקלי של כספי ובהשתתפותו של שרעבי.

במשך שנים טיפחה התקשורת "יריבות" בין דמארי לבין יפה ירקוני, שתי הזמרות הוותיקות שפועלות בשדה הזמר העברי, אך למעשה, היחסים בין השתיים טובים, והן אפילו הקליטו יחד את השירים "רק שובו בשלום", שאותו שרו במופע לציון שנת ה-40 למדינה, ו"כשהיינו ילדים", שהוקלט לאלבום הדואטים שרים עם יפה ירקוני (1996).

במהלך השנים הוענקו לדמארי תארים ופרסים רבים, שהבולט ביניהם הוא פרס ישראל, שהוענק לה ביום העצמאות תשמ"ח (1988). לרגל הזכייה חובר למענה השיר "עגילי דמאר", שאותו שרה ירדנה ארזי בטקס הענקת הפרס.

בשנים האחרונות מסתפקת דמארי בהקלטת שירים בודדים מפעם לפעם. ב- 1998 הקליטה עם יואב יצחק את השיר "זמר נוגה" לפרויקט "עבודה עברית" ובשנת 2000 הקליטה שני שירים לאלבום הדואטים של מתי כספי: "מסתורין" עם כספי עצמו ו"מותר לחלום" עם כספי ובתו סויאן. בשנת 2001 יצא דיסק עם שירי אלבומה ביתי שלי מ-1962 ושירים נוספים כ"בונוס" ממופע הצדעה שנערך לה ב-1988 לרגל קבלת פרס ישראל ושירים בביצועה ללחנים של נחום היימן.

בשנת 2005 הפתיעה דמארי כשהשתתפה באלבומו השני של עידן רייכל, ממעמקים. דמארי הקליטה שני שירים של רייכל, "עלה נישא ברוח" ו"האר את עיניו". הראשון הפך לשיר הפותח את האלבום, והשני לשיר הסוגר. "הטקסט בשיר הראשון ששושנה שרה, "עלה נישא ברוח", הוא שיר האהבה הכי פשוט והכי עצוב, שמתאר סיטואציה של זוגיות שמתחילה להיות בנאלית, שהגבר כבר לא מקשיב לאישה", סיפר רייכל בראיון למומה. "השיר האחרון, "האר את עיניו", יכול להתפרש כאהבה כללית, אהבה של אם לבן או אהובה לאהוב, המבקשת שיגנו עליו. בגלל שהמבצעת היא שושנה, שכל כך מזוהה עם ישראל ועם המלחמות, הטקסט מקבל משמעות חדשה".

בפברואר 2006 אושפזה דמארי בת ה-83 בבית החולים, בשל דלקת ריאות שהלכה והחמירה. הדלקת גרמה לקריסת מערכות ולאחר חמישה ימים ללא הכרה, נפטרה דמארי. לאחר שנודע דבר מותה, ספד לה אהוד אולמרט, ממלא ראש הממשלה: "דמארי אחת הענקיות בתרבותנו. קולה ודמותה ליוו את ישראל יותר משישים שנה במאבק המחתרות, בימי הכרזת המדינה, בשלום ובמלחמה, בשמחה וביגון. שושנה דמארי תיזכר כמופת של אהבת אדם, אהבת ארץ-ישראל ואהבת העברית".

ב-17 בפברואר נערך טקס אשכבה לדמארי בתיאטרון הקאמרי. ארונה הוצב, מוקף כלניות, על בימת התיאטרון. לאחר מכן הובאה למנוחות בבית העלמין הישן טרומפלדור בלב תל אביב, לצד גדולי האומה, כמו ביאליק, אחד העם, מקס נורדאו ועוד.

מאת יורם רותם

הסתר ביוגרפיה

©2018 סטריאו ומונוSweetHome :אחסון