מפאז ועד סוף העולם

מאת: יהודה בן-מוחה

פאז
צילום: שאול גרוסברג; מתוך הבלוג של יובל אראל

עולם שהיה ונעלם, אלה חנויות התקליטים של שנות השבעים והשמונים, בין עידן החנויות הוותיקות של הקלאסי והאופרה, ובין עידן חנויות הדיסקים. מי שניסה לברר או להיזכר, יודע שקשה למצוא מידע מסודר בנושא, ולכן החלטתי להרים את הכפפה. רשימה זו היא גם הזדמנות לענות על שאלות בנוגע לילדותי השנייה, תקופה בת ארבע שנים שבה ממש חייתי בחנויות תקליטים.

חנות התקליטים הראשונה שלי הייתה האחת והיחידה שראויה לשם “מיתולוגית” – “פאז” של אברי רוזנטל בפינת כיכר מסריק 21 ופרישמן 86 בתל אביב. כקונה קבוע מהרגע בו קיבלתי רשות לנסוע לבד לתל אביב, הייתי מבלה שעות במקום, ושומע כל מה שלא היה ליד הבית: Grateful Dead, Zappa, מה שנקרא אז “מוסיקת מחתרת”. כל זה התחיל מהשמעה של Super Session בתוכנית לילה של עיינה אילון. לא היה לי עדיין פטיפון, אבל הייתי חייב לראות את הדבר הקסום הזה שהיה מסוגל להפיק מוסיקה נפלאה כל-כך. מ”פאז” הראשונה זכורים לי במיוחד ימים שבהם אברי היה נעלם בגלריה הקטנה שבחנות או אי שם בשכונה, ואומר למושבניק שבא מלוד: “אתה הרי כאן בכל מקרה. אם מישהו רוצה לקנות משהו, תמכור לו”.

פאז

“פאז” דילגה ברבות השנים מספר פעמים סביב הכיכר, מפינת פרישמן וכיכר מסריק לאחורי הביטוח הלאומי במסריק 17, משם לפרישמן 88, משם (נדמה לי) בחזרה למספר 17, ומשם לעולם שכולו טוב. ברוב שנותיה, “פאז” השנייה הייתה, יותר מכל, דורון גיל (“כמו שאומרים…”), אדם מקסים וידען גדול בביטלס. ב”פאז” ניתן היה למצוא כל “תקליט לבן” של הזפלין, הסטונס, הביטלס, ג’טרו טול וכל להקות הפרוג של התקופה. זאת בצד האפשרות להזמין דברים מחו”ל שהיו תמיד מגיעים תוך שלושה חודשים מקסימום. מול “פאז” קמה “מנגו” של הלל אברמוב ומיקי דותן, עם יבוא דומה במחיר יקר יותר, והיה לה סידור עם “פאז” – אם היה חסר תקליט מסוים בחנות, המוכר היה מבטיח “אני תכף מביא לך מהמחסן”, שהיה כמובן החנות ממול.

מנגו

יבוא הכי טרי ניתן היה למצוא בדיזנגוף 164 בגלריה של חנות ספרים בשם “מסדה”. שם רכשתי את King Crimson, Blind Faith, Jesus Christ Superstar, Emerson Lake & Palmer, ועוד, חלקם הרבה לפני ששמעתי או קראתי עליהם. סטימצקי לא המציאה את הצירוף של ספרים ומוסיקה. גם “ספרי” בז’בוטינסקי 31 רמת גן, ולימים מרתף ליריק בדיזנגוף ואחרים היו שם קודם עם מחלקות מוסיקה ראויות. סוד כמוס היה מחלקת המוסיקה בקומה השנייה של המשביר לצרכן באלנבי 115 פינת לילינבלום. חנות זו הייתה מקבלת מסי-בי-אס תקליטי שדרים שלא נבחרו להדפסה בארץ, תוצרת חוץ מהודרים ומסתוריים עם חור עגול או נקב של כרטיסן אוטובוס שנמכרו ב-7.99 לירות. Euphoria, Lighthouse, NGDB, Michael Blaunt הם רק כמה מהתקליטים שרכשתי שם ופתחו בפניי עולמות חדשים. ב”כל-בו שלום” המתחרה הייתה מחלקת תקליטים גדולה יותר, מעניינת פחות.

מסדה

ברחוב בן יהודה 17 שכן “בזאר התקליט” (“בהדרכתו המקצועית של הלל אברמוב”), חנות של התקליט חיפה, שהצטיינה ביבוא בדומה ל”מסדה”, וכדי להיכנס אליה צריך היה לעבור במסדרון אפלולי ולרדת במדרגות אל המרתף. המוכרים היו ידענים ונלהבים, ובכל ביקור היו מכינים לי ערימה של תקליטים להשמעה: Lee Michaels, Culpepper’s Orchard, Chad & Jeremy ועוד ועוד. זרם בלתי פוסק של אוצרות. לא נפקד מקומה של סדרת תקליטים שיצאה בתקופה מסוימת בחברת סי-בי-אס בהדפסת ניסיון מקומית מצומצמת בת 200 עותקים עם לייבלים ועטיפות מאנגליה – חלקן נפתחות, מבריקות ומופלאות ושיאן בתקליט Ogdens’ Nut Gone Flake של Small Faces. פריטים אלה מבלבלים עד היום אספנים רבים.

בן יהודה

את “מלכת האמבטיה” הופתעתי למצוא בחנות המתנות והיודאיקה הוותיקה (משנות ה-40) “אברהמסון” בבן יהודה 9, על עמוד מסתובב של תקליטים, שריד אחרון למבחר גדול של תקליטים בעבר. עד לאותו רגע, לא ידעתי אפילו שתקליט כזה יצא לאור. “סקאלה” בבן יהודה 41 פינת בוגרשוב, בעלת ותק דומה, התמחתה במוסיקה קלאסית שרק המוכר ידע כיצד היא מסודרת בצפיפות על המדפים, אולם החזיקה גם מבחר של פופ ורוק ששרדו הרבה אחרי זמנם, בעיקר הודות למחירים הגבוהים ולחביבות החסכונית של הבעלים. גם חנות “גרמופון” בפרישמן 17, לפני תקופת המזכרות, החזיקה באותם ימים מבחר קטן ואקלקטי של תקליטי יבוא.

***

בסופו של דבר, בינואר 1972, פתחתי יחד עם שני חברים חנות תקליטים בשם “גלוריה” במרכז המסחרי של לוד. את הציורים הפסיכדליים שעיטרו את קירות החנות, ציירתי בעצמי כשחברים עוזרים בצביעה. מלבד מדפי תקליטים ושולחן השמעה, התברכה החנות בפינת ישיבה שם התכנסנו עם סנדוויצ’ים וגזוז מהקיוסק הסמוך לטורנירים של שחמט ו-Yes, ELP, Abbey Road, Rare Earth, Atom Heart Mother ו-Iron Butterfly – כל מה שהשתרע על צד שלם של התקליט. יחד עם זאת, כשהיינו מגיעים לגל-רון שבמרתף אלנבי 94 בתל אביב כדי לקנות סחורה, יכולנו לקחת רק תקליטים בודדים שהיו “מעניינים” או עבריים. עיקר התקציב הוקדש לארגזים של “טריפונס”, הלהיט המטורף של התקופה.

גלוריה

“פאז” בעידן של דורון גיל ומנחם רז הייתה בעיקרה מחלקה ענקית של יד שנייה, ויחד עם “נוסטלגיה” ברחוב ירמיהו, היוו השתיים מקור לא אכזב לכמויות נדיבות של מוסיקה במחיר שווה לכל נפש, אוויר לנשימה למשוחרר הטרי מהצבא. “נוסטלגיה”, אליה צריך היה לרדת מספר מדרגות בירמיהו 45, הניבה אוצרות של פולק אירי וסקוטי שחלקם לא ראיתי שוב מאז ועד היום.

כתבה ששודרה לאחרונה בתוכנית “הזירה” בערוץ הראשון על אודות “פאז” בתקופה זו, לא הזכירה אפילו במילה את אברי רוזנטל, דורון גיל או מנחם רז, וניתן היה להבין ממנה שאורן אדר בורלא הוא הוא “פאז” המיתולוגית, למרות שייצג בפועל רק את ההיבט ה”אינטלקטואלי” והמתנשא של החנות, היבט ששני המייסדים היו חפים ממנו לחלוטין. חותם האוזן השלישית היה נסוך על מצג השווא מתחילתו ועד סופו.

רפש

בחזית ה”קאט אאוט” הובילו שתי חנויות: “במבילי” בפרישמן 88, שהצטרפה למוקד העלייה לרגל של כיכר מסריק והתמחתה ביבוא של מוזלים, ו”אלחוט” באבן גבירול 21 שהתמחתה בחיסולים של עודפים מתוצרת הארץ. אלחוט הייתה החנות התל אביבית הראשונה שבה גם עבדתי כמוכר, עבודה שכללה טיפוס לגלריה הרעועה בה נערמו ארגזי התקליטים הכבדים שהגיעו הישר מחברות התקליטים. להקת רנסנס שלפני Turn of the Cards, למשל, לא הייתה מוכרת בארץ, והדפסת תקליטה הראשון עם אנני האסלם Ashes are Burning, יצירת מופת בזכות עצמה – הגיעה כמעט בשלמותה הישר למדפי אלחוט.

לתקופה קצרה באמצע שנות השבעים, פתחו בעלי “אלחוט” חנות נוספת ביהודה הלוי 43 פינת אלנבי. היה זה מחסן נוסף של “חתוכים”, אבל ממנו יצאתי דווקא עם המוכרת המדהימה, שלימים לימדה אותי להקשיב לפרנק סינטרה, ג’וני קש, ועולם שלם של ג’אז וקאנטרי שלא נודעו בלוד של אותם הימים.

אלחוט

כקונה בגל-רון נותרה בזכרוני אסדה ענקית של קלאסית בחציו הימני של המרתף, שתרמה לי ביצועים של באך שלא ראיתי בשום מקום אחר, ומחלקת פופ בחדר הכניסה, עם ערימות של תקליטוני המתקוממים, הברנשים, מישה סגל, איינשטיין, עליזה גבאי ואחרים מסודרות יפה על המדף האמצעי. בעלי החנות פתחו בהמשך חנות עודפים ליד קולנוע מתמיד, וחנכו את הבוהמה של שינקין בחנות “אלגרו” החלוצית במספר 10, חנות רחבת ידיים עם הרבה קלאסית וסינגלים, מהם שמרתי שורה של תקליטי מוסיקה עתיקה כמו ביצוע המופת של דייויד מונרו לסוזאטו. אלגרו סיפקה לי גם את קופסאות הפלסטיק שמשמשות אותי עד היום כארון תקליטים. בשלב מסוים הופיע סניף של אלגרו ברחוב בוגרשוב 72 סמוך לסנטר, אבל בסופו של דבר התחפרו הבעלים במרתף בפינת אבן גבירול וקפלן 1, שם עסקו בהפצה ויבוא תחת השם “גונג”.

אלגרו

באלנבי שכנו סניפים של חנויות כלי הנגינה “גינצבורג” הוותיקה (משנת 1939), אז במספר 48, ו”המוסיקל”, מעל גל-רון במספר 94, כמו גם חנות התווים “שרייבר” במספר 63, שהיו כולן מקומות טובים לאיתור תקליטים שעבר זמנם במחיר סביר. “קובלסקי” באלנבי 119 ייבאה ספרוני מילים ללהיטים באנגלית שהגיעו מהודו ועד הבית. סניף עודפים של גל-רון בסמטה שמאחורי “המוסיקל” התמחה בייבוא אוספי קאנטרי הולנדיים ותקליטי ג’וני קאש אמריקאיים. מוזלים של בלוגראס הגיעו ל”סטודיו 1″ באלנבי 33 פינת רחוב הס – Flatt and Scruggs ודומיהם, ושל קאנטרי לחנות שנפתחה מאוחר יותר בהנגב 5 ועברה לסלומון 22 (או ההפך) בתחנה המרכזית הישנה – “ג’קי תקליטריה”. חנות הסטריאו “אורית” באחד העם 19, החזיקה גם היא מבחר שווה של תקליטי יבוא אמריקאיים, והייתה גם “פופ שופ” קצרת הימים באלנבי 96 פינת בית השואבה.

וגם תקליטים

חנויות דיזנגוף (מלבד מסדה) היו יהירות ויקרות ולא הרביתי לבקר בהן. זכורות לי למדי “רדיו אוניון” הוותיקה במספר 116 שהתמחתה בקלאסי, במעומעם “רון-בה” הרחוקה במספר 180, והיטב “רון” במספר 101 (פסג’ הוד), חנות תקליטי יבוא עם חדרון פנימי ומדפים נסתרים ולימים חנות למערכות סטריאו, בה שמעתי לראשונה בחיי את Dark Side of the Moon – במערכת סטריאו ראויה, חוויה שלא תישכח.

דיזנגוף

מספר חנויות מחוץ לתל אביב גיליתי רק מאוחר יותר, בעידן הקומה השנייה: את “שלכם שולה חן” רכשתי בראשון לציון, מול התחנה המרכזית הישנה, שם גם החלטתי לקנות את “הצ’רצ’ילים” הראשון, למרות שהיססתי (הם לא שרו בעברית). שנים לאחר שנעלמו מרוב החנויות, ניתן היה למצוא כאן מציאות, במיוחד אם המוכר הסכים שתטפס בין מכשירי החשמל למחסן בקומה השנייה. את “חמסין” ו”שמים” רכשתי בנהריה באזור הגעתון 50 בחנות צילום (נדמה לי), גם כן לאחר אישור מיוחד לטפס למחסן בקומה השנייה. הקומה השנייה של “התקליט חיפה” ברחוב החלוץ, להבדיל, היתה המקור לתקליטי דוד עשת, גילה אדרי, עליזה גבאי ועוד. בשיא של סוף שנות השבעים יכולת למצוא חנויות תקליטים או מחלקות תקליטים בחנויות מוצרי החשמל ברחוב הראשי בכל עיר ואם בישראל.

בתחילת שנות השמונים, ערכה חברת הד ארצי ניקוי אורוות. ביריד שנערך בבוקר שבת סתווי ברחוב החילזון ברמת גן, נמכרו בשורה של דוכנים תקליטים עבריים מקוריים ישר מהמחסן במחירי הזדמנות – כולם חדשים ומבריקים: “קובי רכט ועדנה גורן”, “לאוזניים צעירות”, מצעדי פזמונים ישנים ועוד ועוד מלוא השקית.

בשלהי שנות השמונים עבדתי בבית כלל, ובכל הפסקת צהריים הייתי יורד למרתף “בית התקליט” של אביטל סבג ומיקי קטן שנפתח בפינסקר 41, והיה מעיין לא אכזב של ג’אז-רוק, קלאסי וחשיבות עצמית. אין כמו הקשבה ראשונה למוסיקה שמעולם לא שמעתי עליה, אם בזכות העטיפה ואם בזכות המלצת מוכר מבין עניין. לימים תיפתח במקום חנות “קצת אחרת” עם אורי בן שאול שדילגה בהמשך לסמטה בדיזנגוף 93, סמוך ל”קדמת עדן” של קובי קמין בדיזנגוף 91 שבאה עם הספרים מהמלך ג’ורג’, ולבסוף לדיזנגוף סנטר, ליד הכניסה מול הדואר.

***

1987. הצלחתה של “פאז” לא נעלמה מעיניו של מיקי מ”מנגו”, וזה שכנע את דורון מ”פאז” לפתוח בשינקין בשותפות חנות מתחרה… ל”פאז”, בשם “האוזן השלישית”. פתיחת האוזן לא נעלמה מעיניו של אלי נתן, לשעבר עובד “פאז”, וזמן קצר לאחר מכן פתח הלה חנות מתחרה, “חור בשחור” בשלמה המלך 5, שהפכה לימים לחנות המובילה בארץ לתקליטים יד שנייה במחיר שווה לכל נפש. (בהמשך, יגאל מהאוזן/החור/פאז יפתח את “חוד המחט” בשינקין 18/פסג’ הוד, אריה מהחור את “אוף דה רקורד” בדיזנגוף 90, וארז/אורן סימון את “הקומה ה-13″ בשלמה המלך 44). באותה שנה, התקשר אליי דורון, שהכיר אותי שנים ארוכות מ”פאז”, וביקש שאבוא לעשות סדר בחנות החדשה שזה עתה עברה לחלל גדול יותר בשינקין 21. לא עברה שנה ודורון “שוכנע” לוותר על האוזן והשתרך בחזרה ל”פאז”, הפעם בלי מחלקת היד שנייה שלו, מכה ממנה לא הצליח להתאושש שוב. לימים נראה עובד כסוכן לוטו, כשחלקים מאוסף התקליטים ה”לבנים” הפרטי שלו צפים בשוק הפשפשים ביפו.

הקומה ה-13

בסוף 1988 ביקש ממני מיקי לוותר על “כלל” ולנהל את “האוזן” במשרה מלאה, תוך הבטחה לשותפות בעתיד. אבי ז”ל, עם 40 שנות ניסיון כקצין מכס, פגש את מיקי ופסק: “תעשה מה שאתה חושב, אבל האיש הזה יאכל אותך לארוחת בוקר”. בשלוש השנים בהם ניהלתי את “האוזן”, יצרתי חנות איכותית ותרבותית עם כבוד למוסיקה עברית ולכל מוסיקה, נלחמתי על מדיניות זיכוי ותמחור הוגנת, כתבתי, איירתי וערכתי את גיליונות 2-3 של “זהב שחור”, לימדתי את העובדים לתת את השירות שהיו רוצים לקבל כקונים, והתוצאות לא איחרו לבוא. בתוך פחות משלוש שנים החנות הכפילה את הכנסותיה פי 15, הוסיפה ספריית וידאו בבניין הסמוך ופתחה חנות שנייה במדרחוב נורדאו 20 בחיפה. בשלב זה הביא מיקי שותף חדש עם חזון חדש (ראה איור), ושלח אותי בעקבותיו של דורון גיל. כששלפתי את חוזה הניהול שלי, גיליתי במקומו עותק לא חתום.

האוזן השלישית

בתקופת “האוזן השלישית” יזמתי את הפקות המוסיקה המקורית והפגשתי את מיקי עם מוטי שהרבני, לשעבר מנהל “דורלקס סדלקס” אותו הכרתי כשרשימות שלי פורסמו ב”נייר”, פנזין שערך בשנים 1985-6. פגישה זו הובילה להקמת מחלקת ההפקות של האוזן ולהוצאת הקלטות של “נושאי המגבעת” ושל “פוליאנה פרנק”, אותם הקלטתי קודם לכן בהופעות בבית לסין. אחת מהקלטות אלה הודפסה לימים תחת השם “נושאי המגבעת מארחים את פוליאנה פראנק 12.11.87”. בהמשך אופיע גם אני בבית לסין כגיטריסט של “שז”, שהופיעה בעבר עם “פוליאנה פרנק” וכעת חיממה את “נושאי המגבעת”.

הפרויקט הבא שלי היה הפקת מהדורת הדיסק החלוצית של הצ’רצ’ילים. את טקסט העטיפה “סיכמתי” מכתבה של מיקי פירסט ב”זהב שחור 2″, אותה הוא “סיכם” מגיליונות ישנים של להיטון. את תמונות המקור של הלהקה רכשתי אישית מנורברט סגל שצילם אותן למעלה מ-20 שנה קודם לכן. בחברת סי-בי-אס אבדו ההקלטות הראשונות של הלהקה, ונמצאו רק לאחר שמסרתי להם את מספרי המטריצה. משנמצאו, סירבה החברה לאשר את צירופן לדיסק. הד ארצי דרשה תשלום נוסף על שירי הבונוס למרות שחלקם אבדו בחברה והועלו בסופו של דבר על סרט אנלוגי משני תקליטונים שהבאתי מהבית. אני זוכר היטב את יום עריכת המאסטר באולפני “אשל” שליד הכיכר, לשם נסעתי באוטובוס ממשרדי הד ארצי ברמת גן, כשבידיי סרטי ההקלטה המקוריים של “הצ’רצ’ילים” – צד א’ וצד ב’.

פרויקט אחרון שלי באוזן היה הפקת “פלסטיק ונוס”. הייתי צריך לערוב אישית לכיסוי ההוצאות כדי שיורשה לי להפיק ללהקה תקליט ולא רק קלטת, אבל היו לכך השלכות מעניינות – כל הזכויות על התקליט וההקלטות שייכות לי עכשיו באופן בלעדי.

רוקסן

בחודש מאי 1992 פתחתי את “סוף העולם” בחנות גומחתית ברחוב דיזנגוף 155, בסיסמת “היכונו לסוף העולם!” זו הייתה סגירת מעגל. כמו בחנות הראשונה שלי בלוד, 25 שנה קודם לכן, שוב הגעתי ליששכר מ”גל-רון” כדי לרכוש תקליטים חדשים. הגלגול הנוכחי של גל-רון, “גונג” פעל עוד כשנתיים לאחר מכן, עד שחברות התקליטים סגרו את הברז כתגמול על תחרות בתחום היבוא. מעת לעת צץ בפינת הרחוב שאבי ירושלמי עם ואן המבצעים שלו: רק תיקח. נתחשבן אחר כך. חברי “פלסטיק ונוס” עזרו להפיץ פלאיירים בכל השכונה לפני שהמריאו ללונדון. עיתון העיר סיכם “חנות קטנה ומשגעת – תמצות של מוסיקה טובה, השירות האדיב ביותר והמקום המושלם להזמנת דיסקים”.

גונג

יחד עם גונג הלכה גם “דיסקוס”, חנות מושקעת שפתחו מעבר לכביש בפינת אבן גבירול וקפלן 2, ואשר בדומה ל”התחנה האחרונה” של שאבי בתחנה המרכזית, התרכזה ביבוא ובסינגלים. באותם ימים צצו “קדמת עדן” (מנחם רז) הראשונה בהמלך ג’ורג’ פינת הנביאים (כיום Streets), “סופר זאוס” (מיקי קטן) קצרת הימים בפרישמן 77 מול כיכר מסריק, ובהמשך גם דור חדש של חנויות דיסקים: “דיסק סנטר” בדיזנגוף סנטר, “פיקדילי” בדיזנגוף 91, “אילן בן-שחר” באבן גבירול 154, “מוסיקה נטו” בלונדון מיניסטור ו”טאואר רקורדס”, חנות מפוארת שנפתחה במגדל האופרה. אני עדיין זוכר את מנחם רז, אורים ותומים בפסי קול לסרטים, מחפש את עצמו בין מדפי החנות העצומה אליה נפל מקדמת עדן.

סוף העולם

לאחר שנה בדיוק, “סוף העולם” שילמה את כל חובותיה וניצבתי בפני ההחלטה להמשיך, לשדרג או לסגור. כתבה ב”העיר” דיווחה: “המושג יהודה בן-מוחה הפך כבר לאוניברסלי”, וחברים ביקשו להשקיע ולהצטרף כשותפים. אולם המיאוס המתגבר מהבירוקרטיה והטראומה הטרייה ממוסד ה”שותפים”, היטו את הכף. סגרתי את החנות ויצאתי לחופשה ארוכה בחו”ל. לחגיגת היובל של האוזן השלישית לא הוזמנתי, ובתולדות החנות בוויקיפדיה, אלי חיון “מחליף” את דורון גיל ישירות תוך דילוג חינני בסגנון דון מרטין על שלוש השנים הקריטיות ביותר בהן הפכתי במו ידיי את פאז השלישית לאוזן השלישית, בדומה למחיקתם של אברי ודורון מתולדות “פאז” הראשונה והשנייה בערוץ הראשון. לבסוף, בימים אלה ממש, מקץ שנות דור, מזדהה מנהל האוזן בפייסבוק בלוגו שנגזר משער גיליון 2 של “זהב שחור”, לוגו אותו עיצבתי וציירתי לעיתון במו ידיי בתקופה האוניברסלית שלי. הטרנספורמציה הושלמה.

זהב שחור

* הם היו כאן לפנינו:
לונדון קולינג, הבלוג של בועז כהן, 04/17/2006: במאה הקודמת חנויות תקליטים היו בתי מקדש
עונג שבת, הבלוג של גיא חג’ג’, 08/10/2010: פטיפוניזם: מדריך החנויות המלא

** חלק מהכתובות זיהיתי על-ידי איתור הבית הזכור לי בתמונות הרחוב של Google Maps וייתכנו כמובן אי-דיוקים. לתוספות, הערות ותיקונים, נא השאירו הערה בתחתית הדף.

*** למי שהגיע עד כאן – סטריאו ומונו מחפשת שותפים להמשך הדרך. זקוקים לעזרה ב: ניהול האתר; תכנות מתקדם ברמת מכרזים ואפליקציות; ניהול משא ומתן; גיוס תמיכה כספית; והרבה עבודה אפורה של הכנסת חומר למסד הנתונים. רצוי גם ידע רב במוסיקה ישראלית ואספנות תקליטים. הכל כמובן בהתנדבות כל עוד האתר אינו מסחרי. מלבד זאת, נשמח כרגיל לקבל סיוע ברשימות וקטלוגים מסודרים, אוספי תקליטים ישנים, ושיתופי פעולה עם חברות תקליטים וארגוני מוסיקה ישראלית.

תגובות למפאז ועד סוף העולם

Leave a Reply

Your email address will not be published.

©2021 סטריאו ומונוSweetHome :אחסון