שבועון המוסיקה והבידור המיתולוגי להיטון החל את דרכו בספטמבר 1969, בעריכתם של אורי אלוני ודוד פז. העיתון היה חדשני לזמנו, וקדם לו רק ניסיון צנוע יותר בשם “מצעדי הפזמונים” (1967) שבין המשתתפים בו הופיע גם א. אורי (אורי אלוני?), מגזין אשר שרד בין 2 ל-4 גיליונות. בכתבה של אלי אשד משנת 2008 ב”מקור ראשון”, מזכיר אורי אלוני מגזין בשם “פופ” שיצא לאור בגיליון יחיד בשנת 1967, ודוד פז מוסיף ניסיון בשם “עולם הבידור” משנת 1968 שגם הוא לא צלח.
להיטון הביא מידע נרחב על כוכבי מוזיקה ובידור של הימים ההם, דירוגים של מצעדי הפזמונים, רכילויות, ביקורת תקליטים, חדשות וכתבות על כוכבי פופ בארץ ובחו”ל, מילים לשירים, תמונות ופוסטרים. הגיליונות הצבעוניים שימשו במה כמעט יחידה, ולבטח מרכזית, לפרסומם של כוכבי התקופה. הפוסטרים הגדולים שהפיץ, בכלל זה פוסטרים בגודל טבעי, קישטו את קירות חדרי הילדים והנוער ברחבי הארץ.
כשבועון ייחודי בתחומו, יצר להיטון דירוג שנתי ללהיטי התקופה, ואף יזם את מופע “תקליט הזהב של להיטון”. בנוסף, יזם להיטון את תחרות היופי לצעירות “נערת היופי”, והקפיד להביא לתחרות כוכבים נערצים מחו”ל באותן שנים.
בין כותביו נמנו: אהוד מנור, מני פאר (עם טורו: ממני אליכם), הסופר יצחק בן-נר, המשורר דוד אבידן, עמוס אורן, יגאל גלאי, יואל ריפל, אריה רייכמן, אביק גלבוע וג’ודי סולומון (הוליווד), שמואל שי(עם טורו: ושי לחכימא ברמיזא), דודו דותן, פנינה רוזנבלום, יורם מארק-רייך, דב זעירא, בני דודקביץ, שאול גרוסברג והלל אברמוב.
אלוני, 2008: “השם להיטון היה הצעה של רבקה מיכאלי אבל גם אהוד מנור הציע אותו, והחלטנו שזה השם המתאים וצדקנו. הוצאנו את העיתון ב-26 לתשיעי 69 בסוכות, ואני רוצה לומר לך, זה היה מה שכינו אז “שלאגר” מההתחלה.”
הכותרות של הגיליון הראשון היו באותיות הפסיכודאליות האופנתיות אז “מי מכיר את הצ’רצ’יל בתחתונים” והתייחסו לאחד מחברי להקת הצ’רצ’ילים בתחתונים, וכתבה על הגרסה העברית של “תנו סיכוי לשלום” עם אריק איינשטיין. להיטון החל את דרכו כדו שבועון אך בתוך שנה הפך לשבועון מצליח.
אלוני: “אני ודוד פז ערכנו שנינו את המגזין. אני הייתי בחוץ כותב כתבות ופוגש אנשים אני טיפוס מוחצן יותר. דוד פז היה מופנם יותר ממני ועושה הכל לבד. והוא היה עושה את העבודה הפנימית השקטה מעמד הכל ובוחר תמונות.”
דוד פז, 2008: “מהגיליון הראשון של להיטון הדפסנו 5,000 עותקים שאזלו כולם. והתחיל גרף עלייה מתמיד שהיגיע לשיאו לפני מלחמת יום הכיפורים. השבועון הביא לקהל צמא הבידור חומר שכמוהו לא הוגש עד אז בשפה העברית, הוא הביא מידע נרחב על כוכבי מוזיקה ובידור של הימים ההם, דירוגים של מצעדי הפזמונים, רכילויות, ביקורת תקליטים, חדשות וכתבות על כוכבי פופ בארץ ובחו”ל. היה זה להיטון שהכניס את הפוסטרים לתודעה, תחום שהיה כמעט בגדר בלתי ידוע עד אז לישראל. הנושא הפופולארי ביותר אחרי הפוסטרים וביחד עם הרכילויות היה מדור בשם “מילים ללהיטים” שהיה מאוד מבוקש וזה היה אחד המניפים הגדולים של להיטון. היום זה קשה להאמין. עם כל המילים באינטרנט. תבין, אז זה היה כמו עולם אחר, עולם שבו העיתונים לא כתבו מילה על כוכבי זמר. זה כמו לתאר את העולם היום בלי אינטרנט. ולא הסתכלנו אחורה, התפוצה הייתה בשמיים.
דומה שללהיטון היו יחסים מיוחדים במיוחד עם הזמר מייק בראנט, אותו להיטון אימץ ותיעד את כל מהלכיו ומסעותיו כאשר שאר העיתונים התעלמו ממנו לחלוטין. להיטון אף פרסם אלבום של מייק בראנט כשהיה בשיאו. מייק בראנט צמח במידה גדולה בגלל להיטון, ולכן היה בקשרים טובים עם להיטון כשהיה כוכב גדול בצרפת ולכן להיטון יכל לספק עליו חומרים בשיאו שאף עיתון אחר לא יכל לספק. וגם לאחר ניסיון התאבדותו הראשון היה להיטון העיתון היחיד שקיים עימו ראיון גדול. לאחר מכן התאבד בראנט ולהיטון פרסם גיליון לזכרו.
עוד אמן שלהיטון היה אחראי במידה רבה לפרסומו היה צביקה פיק. רק להיטון כתב על צביקה פיק בתקופה שהיה אמן חוץ ממסדי בזוי בידי קובעי התרבות. להיטון גם טרח ויצר מתיחה מפורסמת סביב צביקה פיק כאשר פרסם כתבת ענק של חמישה עמודים כי בכוונתו של אליל הזמר לחזור בתשובה ואף להצטרף לישיבה בבני ברק. הקוראים נרעשו והתחילו להציף את הזמר בטלפונים ובאלפי מכתבים לבקשו לבל יפסיק להופיע. הזמר מיהר להכחיש, אבל הטלפונים ומכתבים בעניין המשיכו להציף אותו עוד במשך חודשים לאחר פרסום הגליון. היום מודה דוד פז: המתיחה נעשתה בעצה אחת עם הזמר ואנשי יחסי הציבור שלו על מנת לרכוש תשומת לב ציבורית.
זמרת נוספת שלהיטון תרם רבות להתפתחותה ופרסומה הייתה עפרה חזה. העורכים נזכרים שמנהלה של עפרה חזה, בצלאל אלוני בילה הרבה במשרדיהם.
באמצע שנות השבעים התמזג להיטון עם המגזין הוותיק “עולם הקולנוע” שאותו ערך עד סגירתו אריה רייכמן. “עולם הקולנוע” עסק במוזיקה במדור של בני דודקביץ’ ולפני להיטון אבל הדגש היה על קולנוע ולא על רוק בניגוד ללהיטון.
להיטון נסגר בסוף שנות השמונים לאחר יותר מאלף גליונות. מאז כל העיתונים החלו לעמול על הרחבת מדורי הבידור והוצאתם לאור של שבועונים דומים. המגזינים “מעריב לנוער” “וראש 1” שאותו הקים וערך דוד פז, לשעבר עורך “להיטון עולם הקולנוע” ושבועון הטלוויזיה “פנאי פלוס” (שאף אותו ערך דוד פז) הם העתקים של להיטון תחת שם אחר, וכולם עוסקים בנושאי בידור ומוזיקה.
אורי אלוני: “הכתיבה הייתה רהוטה, לא היו קשקושים פרכיים כמו ב”פנאי פלוס” היום. אנחנו לא ירדנו על האמנים כי רצינו לטפח אותם. באופן סובייקטיבי היינו תומכים, לא ביטאנו את דעתנו.”
דוד פז: “רצינו לתת את התמונה אמיתית על האמנים ולא לחפש את הלכלוך והשערוריות שזה יותר מוכר. אולי היינו יותר נאיביים והיה לנו יותר שיתוף פעולה עם האמנים. בגדול הגישה הייתה לפרגן לא לחפש רפש עליהם. היום התחרות כה גדולה שהיא הביאה לירידה דרסטית ברמת הכתיבה, והכתיבה באינטרנט היא בכלל זוועה. אי אפשר להשוות את מה שכותבים היום לרמת הכתיבה בלהיטון.”
אכן אירוני אם נחשוב על כך שפעם בשנות השבעים להיטון נחשב למגזין של “תת רמה”, וכעת עורכיו מתלוננים על “תת הרמה” בתקשורת כיום. להיטון היה כתב העת שהחדיר רוח מערבית “פרכית” לתרבות הישראלית, הוא נתן לה “רוח גבית” והחדיר אותה לתודעה. והוא עשה זאת בהצלחה גדולה כל כך, עד שכיום נראה שתרבות השוליים שאותה ייצג פעם המגזין להיטון שוב אינה תרבות שוליים, והיא השתלטה לחלוטין על העיתונים הגדולים. גם אם להיטון מת רוחו איתנו ויותר מתמיד.
דוד פז ערך את להיטון במשך קרוב ל-13 שנים, מתחילת הדרך ועד לשנת 1982. אהרון מורג היה כתב ועורך המוזיקה בלהיטון בין השנים 1981-86. בימים אלה שבו השניים לשתף פעולה באתר האינטרנט להיטון.קום, עם הכתבות, הצילומים והשערים של מגזין הפופ ששינה את פני עיתונות הבידור בישראל.
מורג, 2014: “להיטון נולד ב-1969 והגיע לשיאו בשנות ה-70 ובמחצית הראשונה של שנות ה-80. אורי אלוני, עורך המוזיקה, הזמין אותי להחליפו ב-1981. דוד פז, שייסד עם אלוני את להיטון, היה אז עורך השבועון. כתבתי את מדור הפופ עד עזיבתי, בתחילת 1986. השבועון הלך ודעך, עד שנסגר ב-1991. עכשיו, אנו מחזירים לחיים את המותג “להיטון” במגזין בידור חדש, ברשת. נציע לכם סגנון אחר של עיתונות בידור: נטולת רשעות, ביקורות ענייניות ללא רצח בעיניים. להיטון.קום יהיה מגזין שנעים לדפדף בו – סליחה על הניסוח הארכאי הזה אבל אנחנו אוהבים אותו – ולהיזכר שאפשר לכתוב אחרת על בידור. כמו פעם. כמו לפני הצהוב.
אנחנו מקווים שתיהנו לקרוא. בטוח שאנחנו ניהנה לכתוב.”
בין הכותבים באתר: אהרון מורג (מוזיקה, טלוויזיה), נחום מוכיח (קולנוע), חיים נוי (תיאטרון) ואמירה מורג (סגנון חיים ונושאים אחרים). דוד פז, ממייסדי להיטון ועורכו, יכתוב טור אישי.
מקורות:
ויקיפדיה
המולטי יקום של אלי אשד
להיטון.קום
לפני השארת תגובה, עברו על הדף שאלות נפוצות,
ייתכן וכבר ענינו לשאלתכם. למשל:
אנחנו לא קונים ולא מוכרים תקליטים,
ולא מתקשרים למספרי טלפון לא מוכרים.