מהקלטה לתקליט, מה קורה בדרך?

מאת: עמיר קסנר

הכל מתחיל בזה שמקליטים את המבצעים מנגנים. אם יש בעיות כלשהן – שגיאות, זיופים, לא-ביחד, הפרעות, רעשים, שיעולים וכו' – ו/או הביצוע לא מוצא חן בעיני המבצעים ו/או המפיק של ההקלטה, מקליטים שוב קטעים, או רק את איזורי הבעיות או קטעים ארוכים יותר, עד שכל החומר המוסיקלי הרצוי "מכוסה".

בסופו של דבר החומר המוקלט נמצא, ברצף או לרוב בקטעים, על פני סרט הקלטה אחד או יותר, שנקרא/ים session tape(s)‎‏.

מתוך ה-session tape(s)‎ יש צורך לבחור את הקטעים שייכנסו לצד של תקליט, לחתוך אותם ולהדביק אותם ברצף לכדי סרט אחד. תהליך זה נקרא עריכה (editing)‏.

לא חותכים את ה-session tape(s)‎ עצמם, אלא קודם כל מעתיקים אותם (העתקה אנלוגית) לסרט אחר שממנו חותכים (סכין יפאנית), ומדביקים קטע קטע (סלוטייפ) עד שיוצרים סרט אחד רציף שמכיל את התוכן של צד שלם של התקליט הרצוי.

יש לציין שכל העתקה אנלוגית כרוכה באובדן איכות משמעותי.

לרוב ההקלטה היא בת יותר משני ערוצים (יותר משני מיקרופונים), שאז יש "לערבב" את הערוצים ליצירת סרט עם שני ערוצים (סטריאו או קידוד של קוואדרו). תהליך זה נקרא mixing, וכולל עניינים של איזון (balancing) שייש להם גם אספקטים טכניים וגם אמנותיים. בשלב זה גם אפשר לעשות מה שבדרך כלל ממעטים/נמנעים ממנו במוסיקה קלאסית/אקוסטית – הוספת אפקטים כמו echo, reverb, EQ ודומיהם. בהקלטה אנלוגית זה כרוך ביצירת סרט נוסף – אובדן איכות נוסף.

בדרך כלל נותנים למבצעים ולמפיק אפשרות לבדוק את הסרט הרציף המתקבל מהעריכה והמיקסינג ולאשר אותו, ואם הם לא מאשרים, מכניסים תיקונים עד שמתקבל האישור. זה כרוך ביצירת תקליט מיוחד עבורם, מה שנקרא test pressing, שלא תמיד משקף את התקליט הסופי ולא תמיד איכות הוויניל שלו גבוהה, אם כי יש לו יתרון איכותי ניכר בכך שהוא אינו עובר תהליכים נוספים, הכוללים גם שחיקה, כמתואר בהמשך. עם זאת, יש סוגים נוספים, נפוצים יותר ואיכותיים פחות, של test pressings.‏

הסרט הרציף שמתקבל לאחר כל התהליכים והאישורים הנ"ל נקרא master tape דור ראשון (first generation). לרוב יוצרים עותק אחד או יותר של המאסטר טייפ הזה כגיבוי. כל עותק ישיר מהדור הראשון של המאסטר טייפ נקרא מאסטר טייפ דור שני. כל עותק ישיר של דור שני נקרא דור שלישי וכו', כאשר כל עלייה ב"דור" מהווה ירידה באיכות בגלל ההעתקה האנלוגית.

השלב הבא הוא חריטה, שמתבצע בעזרת מכונה שנקראת lathe או cutting machine. מזינים אותה מנגינת סרט המאסטר באמצעות נגן טייפ סלילים.

מכונת החריטה חורטת חריצים (grooves) במשטח אלומיניום דמוי-תקליט המצופה בסוג מסויים של לכה, שנקרא lacquer או acetate.‏

את ה-lacquer המחורץ מצפים בשכבה דקה של כסף ואחר כך בניקל ואז מפרידים בין ציפוי המתכת לבין ה-lacquer. ה-lacquer נהרס בתהליך הזה, מה שאינו בעייה לכשעצמו.

משטח המתכת המתקבל, עם "גבעות" (ridges) במקום חריצים, נקרא מטריצת המאסטר (master matrix) או negative matrix, או מטריצת "אבא" (father" matrix"). תהליך יצירת מטריצת מאסטר נקרא mastering.‏

ע"י ציפוי "אבא" במתכת והפרדה מקבלים מטריצת "אמא" (mother" matrix"), שבה יש שוב חריצים ולא גבעות. יצירת "אמא" לא הורסת את ה"אבא", אבל שוחקת אותו, וייש גבול למספר ה"אמהות" שניתן להפיק מ"אבא" אחד. "אמא" אפשר לנגן בפטיפון רגיל לצורך בדיקה.

ע"י ציפוי "אמא" במתכת והפרדה מקבלים סטמפר (stamper, מילולית "חותמת"), שבו יש גבעות במקום חריצים. יצירת סטמפר לא הורסת את ה"אמא", אבל שוחקת אותה, ויש גבול למספר הסטמפרים שניתן להפיק מ"אמא" אחת.

כמובן, כל "אבא", "אמא" וסטמפר הם עבור צד אחד של תקליט.

תקליטים יוצרים על ידי כך ששמים במכבש את שני הסטמפרים של שני הצדדים של התקליט הרצוי זה מול זה, כשביניהם ויניל, ומפעילים לחץ וחימום. יציקת תקליט לא הורסת את הסטמפר, אבל שוחקת אותו, וייש גבול למספר תקליטים שניתן להפיק מסטמפר אחד.

ראיתי הערכה, שאינני יודע מה אמינותה, שמכל "אבא" אפשר ליצור כ-10 "אמהות" לפני שהוא נשחק, מכל "אמא" כ-10 סטמפרים, ומכל סטמפר כ-1000 תקליטים.

אפשר גם לייצר תקליטים בתהליך מקוצר, שבו משתמשים ב"אבא" עצמו ישירות כסטמפר, בלי להכין "אימהות" ומהן סטמפרים. זה תהליך עדיף באופן מובהק למצבים שבהם יודעים מראש שמספר התקליטים יהיה נמוך, כי שלבי ה"אמא"/סטמפר מכניסים אי-דיוקים ובעיות ייצור משלהם.

בשני הסירטונים הבאים אפשר לראות את התהליך המקוצר, בתוספת פירוט לגבי הכנת משטחי ה-lacquer ולגבי הכנת ה-labels והדבקתם על התקליט בעת יציקתו.

חלק ראשון

חלק שני

יש כמה סוגי בעייתיות בשימוש במשטחי lacquer לחריטה, כמו למשל:

  • ציפוי משטח האלומיניום ב-lacquer אינו תמיד אחיד, והבחינה בעיין (ראו בסירטון הראשון לעיל) לא תמיד מגלה בעייתיות
  • ה-lacquer הוא חומר רך למחצה, כך שאינו שומר על צורתו לאורך זמן, וייש לייצר ממנו את מטריצת המאסטר מהר ככל האפשר, או להקפיא אותו, אחרת החריטה לא נשמרת כראוי
  • יש קצת בעייה עם השתמרות חריטה של התקפים מהירים (transients) גם לטווח קצר יחסית
  • כשהתעלות (grooves) קרובות מדי יש השפעה ביניהן, מה שגורם לפעמים לבעיות של pre-echo ו-post-echo
  • הפקת המטריצה המתכתית מה-lacquer אינה מושלמת, אם בגלל חלקיקי אבק ואם בגלל ששכבת הכסף והניקל לא תמיד ממלאת את הערוצים בצורה מושלמת

כדי להתגבר על בעיות אלה, נכנסה לשימוש חלקי, החל בסביבות 1982, שיטה שנקראת Direct Metal Mastering, שהלוגו שלה הוא DMM, שבה החריטה מתבצעת ישר למשטח מתכת (נחושת), על ידי מחט יהלום, כשלסיגנאל מוסיפים מודולציה של מעל 40kHz, להקלת החריטה. החריטה מתבצעת בזווית שונה מהרגיל ב-lacquer, וייש טיפול אלקטרוני בסיגנל כדי לפצות על כך, וכדי שאפשר יהיה להשתמש באותו ראש פטיפון לנגינה.

כנראה שפיתרון זה אינו מושלם, למרות יתרונותיו, והגוון הצלילי המתקבל שונה מהרגיל, בעיקר בתחום הגבוה, לפעמים עם תלונות על חריפות, בהירות יתר וכד'.

כדי לייצר תקליטים נוספים אחרי שה"אבא" נשחק יש צורך ליצור master matrix חדש מהמאסטר טייפ, מה שנקרא remastering (לא רק שיפור הרזולוציה הדיגיטלית נקרא כך).

כל remastering כזה, שכולל חריטה מחדש, ושאיכותו תלוייה באיכות המבצע, המיכשור, ומצב המאסטר טייפ שבו השתמשו, יכול להשפיע על האיכות של התקליטים הבאים, לפעמים לרע ולפעמים גם לטוב.

תיאורטית, ככל שה"אבא" וה"אמא" מוקדמים יותר, הסטמפר מוקדם יותר והתקליט מיוצר מוקדם יותר מאותו סטמפר, כך הם פחות נתונים לאפקטים של שחיקה, ואיכות התקליט טובה יותר, בהיעדר בעיות ייצור במטריצות/סטמפרים מוקדמים שלא חזרו במאוחרים יותר.

חלק מיצרניות התקליטים מציינות את מספר המטריצה על ה-lacquer, בשטח ה"מת" שבין סוף החריצים הצפופים המכילים מוסיקה לבין הלייבל של התקליט. טעות נפוצה היא לקרוא למיספר הזה stamper number במקום matrix number, אם כי יש יצרניות שמציינות גם את מספר הסטמפר, לרוב בקידוד ולא במספר פשוט.

נהוג לחשוב שככל שמספר המטריצה נמוך יותר, כך האיכות גבוהה יותר. זה לא בהכרח כך, מכמה סיבות, כולל למשל:

  • תקליטים שהופקו לקראת סוף חייה, בגלל שחיקה, של מטריצה כלשהי, יכולים בקלות להיות פחות טובים מתקליטים שהופקו מתחילת חייה של מטריצה מאוחרת קצת יותר
  • ייתכן שהטכנאי שהפיק מטריצה מאוחרת יותר הייה טוב יותר, או שנגן טייפ המאסטר ו/או מכונת החריטה חדשים או לאחר כיוונון/ניקוי/שיפוץ, וכו'
  • ייתכן שאיכות הוויניל השתפרה
  • וכו'

לחלק מחברות התקליטים הייה יותר ממפעל (plant) אחד לייצור תקליטים, לפעמים אפילו בארצות שונות. לא כל המפעלים הייו בהכרח באותה איכות, ולא כולם גם קיבלו מאסטר טייפ דור ראשון או אבא מוקדם כבסיס לייצור.

מפעל מייצר יכול להיות גם בכלל של חברת תקליטים אחרת, במסגרת שיתוף פעולה בין החברות, ובחלק מהמקרים האלה התקליט יצא גם או רק תחת שמה של החברה האחרת.

כיוון שהמעבר דרך טייפ אנלוגי, אם לצורך ההקלטה הבסיסית ואם בכל העתקה לצורך עריכה, גורם לירידות איכות כל כך מורגשות, הומצא התהליך המאוד יקר ומסוכן של Direct-to-Disc = D2D: מעבירים את הסיגנאל המתקבל מהמיקרופונים ישירות למכונת החריטה, בלי לעבור דרך טייפ אנלוגי (טייפ כזה יכול להיות מחובר במקביל). כך אין את אובדני האיכות האלה, אבל גם אין אפשרויות עריכה – אסור לטעות, ואי אפשר לשפר שום דבר גם מבחינת ביצוע, במשך צד שלם של תקליט. הדרך היחידה לתיקונים/שיפורים היא באמצעות הקלטה מחדש של כל הצד.

יש מיגבלה של מספר התקליטים שאפשר להפיק מהמטריצות שנחרטו כך ישירות, והתקליטים שמופקים לקראת סוף חייהן אינם בהכרח מעולים במיוחד, כך שקניית תקליט D2D אינה מבטיחה אוטומטית איכות יוצאת דופן. מה גם שכרגיל, לא רק הטכנולוגייה קובעת אלא גם מי ואיך מיישמים אותה. עם זאת, תקליטים שהופקו בשיטה הזו במיטבה הם אכן מדהימים.

אפשר לייצר תקליטים נוספים מאותם sessions של הקלטת D2D ע"י שימוש בסרטים שהוקלטו ע"י הטייפ שחובר במקביל, כאמור, אבל האיכות בדרך כלל באופן מורגש נמוכה יותר, כך שאינה בהכרח מפצה על החסרונות של צורת ההקלטה הזו – אי האפשרות לתקן ולשפר – כך שבהכללה, לא כל כך מומלץ לרכוש תקליטים כאלה, למרות הסטאטוס האגדי שחלקם קיבלו בזכות תקליטי ה-D2D ה"אמיתיים".

אפרופו test presses, מופקים כאלה גם בשלבים אחרים של התהליך שהוזכר קודם, כמו למשל אחרי שסטמפר מוכן, כדי לבדוק אותו לפני שמתחילים לייצר ממנו כמויות גדולות של תקליטים. יש חברות שמוכרות test presses כאלה במחירים מפולפלים, לא תמיד לגמרי מוצדקים באותה מידה כמו של test pressing לבדיקת האמנים/המפיק, שיתרונותיהם הוזכרו קודם, ושהם נדירים יותר, כמובן, ולכן בעלי ערך מסחרי גבוה יותר.

הקלטות מוקדמות לעומת reissues

להדפסות המוקדמות באמת של הקלטות אנלוגיות יש יתרון מובהק – סרט המאסטר דור ראשון, זה שקיבל את אישור המבצעים – קיים והוא במצב הטוב ביותר שלו אי פעם.

עד שמגיעים להפקת מטריצת-מאסטר חדשה, סרט המאסטר יכול ללכת לאיבוד, או שמצבו יכול להידרדר, החל במידה קטנה ובלתי מורגשת ועד קטסטרופאלית. ההידרדרות יכולה להיות מסוג אחד או יותר, כמו למשל:

  • היחלשות המגנטיות של הסרט
  • התקלפות החומר המגנטי של הסרט (למעשה כל נגינה של הסרט תורמת לזה)
  • התקמטות/התפוררות של הסרט עצמו
  • מתיחה/התכווצות לא אחידה לאורך הסרט
  • השפעות מגנטיות בין ליפופים של הסרט (print through)
  • הידבקות ליפופים של הסרט (מדי פעם נוהגים להריץ את הסרטים שבאחסנה במהירות מצד לצד כדי למנוע את הבעייה הזו)
  • וכו'

לפעמים אפשר להציל סרט שהידרדר או חלקים ממנו, במידה זו או אחרת, ולפעמים לא. במקרי בעיות אפשר להיעזר/להשתמש בעותקים שלו או עותקים של עותקים (דור שני, שלישי והלאה), אך יש לציין שכל העתקה אנלוגית גורמת לירידת איכות ניכרת.

אם אין עותקים כאלה, אפשר לבצע עריכה/מיקס מחדש של סרטי ההקלטה המקוריים – ה-session tapes (אם הם השתמרו במצב סביר) אם כי יש כאן בעייה – לא תמיד אפשר לקבל את אישור המבצעים ו/או המפיק לתוצאת העריכה/מיקס הזו, כפי שאמור הייה לקרות עם המאסטר המקורי לדורותיו.

במקרים קיצוניים גם אפשר להשתמש בתקליטים כמקור, רצוי כמובן בהדפסות מוקדמות ככל האפשר במצב הטוב ביותר שמצליחים להשיג, או reel-to-reel tapes שיצאו מההקלטה המקורית, וייש כאלה שאפילו משתמשים בדיסקים, רחמנא ליצלן.

בכל מקרה שאין סרט רציף שאפשר לנגן ממנו צד שלם לתוך מכשיר החריטה, צריך להכין סרט כזה, מה שאומר העתקות אנלוגיות של קטעים (ירידת איכות משמעותית בכל העתקה) חיתוכם (סכין יפאנית) והדבקתם ברצף (סלוטייפ), או – ירחם השם – המרות לדיגיטל hi-res של קטעים, חיתוך והדבקה דיגיטלית שלהם לקובץ אחד ללא הפסד איכות, ונגינתו באמצעות DAC ישירות למכשיר החריטה. יש חילוקי דיעות דתיים ממש מה גרוע יותר – ההעתקות האנלוגיות או ההסבות לדיגיטל וחזרה.

אני לא מכיר דוגמאות של אותה הקלטה שעברה גם חידוש אנלוגי-בלבד מצד אחד וגם חידוש שכולל דיגיטציה מצד שני, כך שאין לי אפשרות השוואה ואין לי דיעה/אידיאולוגיה/אמונה/דת בעניין מה עדיף, אם בכלל, בהכללה, או בתלות ביכולות הטכנאים ובציוד.

אני לא בטוח שעמדותיהם של רוב בעלי העמדות בנושא אכן מבוססת על בדיקות אמינות ומובהקות-סטטיסטית במידגם מייצג של הרבה הדפסות מחודשות של אותן הקלטות על ידי חברות שונות, שלא להזכיר אפילו חס-וחלילה שרצוי שהשוואות יהיו עיוורות, תוך השוואת ווליום מדוייקת עד כדי 0.5dB ופחות, אבל אני בטוח שתמצאו בעלי עמדות ממש חזקות, בעיקר בכיוון של אנלוגי-בלבד = טוב, עירוב דיגיטלי = רע.

אוקיי, אז אחרי שראינו את הייתרון בקיומו ובמצבו הנפלא של המאסטר המקורי והמאושר, נראה על-פניו שהדפסות מוקדמות אמורות לתת נוק-אאוט מוחלט וחד-משמעי לכל ההוצאות המחודשות, לא?

אז לא.

בכל זאת יש כאן trade-off, לכאן ולכאן.

אם המאסטר טייפ לדורותיו השתמר במצב שמיש, עדיין ייתכן שבגלל עדיפות משמעותית של טכנאים/ציוד/חומרים/תהליכים מאוחרים יותר על מוקדמים, זה מצב אפשרי שהתוצאה תהייה טובה יותר בהוצאה המאוחרת, כולל למשל דברים כמו:

  • איכות הנגן שמשתמשים בו לנגן את הסרט, אם מבחינת frequency response, מהירות נכונה ויציבה של הסרט, ההגברה הפנימית של הנגן, יחס האות לרעש שלו וכו'
  • ההגברה שמשתמשים בה בין נגן הסרט לבין מכונת החריטה
  • מכונת החריטה עצמה והקשור אליה, כולל מבחינת דיוק ויציבות המהירות, טיב החריצים, אופטימיזציה של הריווח בין החריצים כפונקציה של האמפליטודה, equalization מדויק יותר לפיצוי על אי-הליניאריות של המכונה וכו'
  • Half Speed Mastering — ביצוע החריטה תוך שה-lacquer מסתובב בחצי המהירות, מה שמשפר, כנראה באופן ניכר, את איכות החריטה
  • הקשיות והיציבות של החומר שבו חורטים – בעבר הרחוק מאוד שעווה, אחר כך acetate lacquer, מ-1982 נוספה האפשרות של מתכת (Direct Metal Mastering = DMM)
  • כל תהליכי הכנת המטריצות והסטמפרים
  • תהליך ההטבעה
  • איכות הוויניל עצמו
  • כמות הוויניל – עובי, משקל – 180 או 200 גרם ויותר
  • שימוש ב-45 סל"ד במקום ⅓33
  • פירוק ליותר צדדים, כדי שפחות מהמוסיקה תהייה קרובה לסוף הצד של תקליט ואפשרי ריווח גדול יותר בין החריצים להקטנת ההשפעה ביניהם בזמן ההטבעה והגדלת וטווח הדינאמי וכמות הבאס
  • הכבילה

לפיכך ייתכן – וגם קורה בשטח לא מעט – שלמרות שלא משתמשים במאסטר דור ראשון במצב חדש, התוצאה שמתקבלת בחידוש עדיין עדיפה מבחינה סונית.

וכרגיל, לא רק המכשירים והטכנולוגייה קובעים הכל, אלא גם היכולות של הטכנאים, גם של אלה שהכינו את ההדפסות המוקדמות וגם של אלה שהכינו את ההוצאות המחודשות.

במאמר מוסגר, לא מובטח גם שההדפסות המוקדמות ביותר לתקליטים נעשו תמיד מהמאסטר דור ראשון במצב חדש. למשל, הקלטות הסטריאו המסחריות הראשונות נעשו החל בסוף 1953, לפני שהייתה הטכנולוגייה לחריטת תקליטים סטריאופוניים, שהגיעה לשוק בסוף 1957. בחלק מהמקרים, סרטי המאסטר שימשו בתקופת הביניים להפקת טייפים reel-to-reel עבור נגני טייפים סטריאופוניים ביתיים, ולא ידועה מידת השחיקה של הסרטים הנ"ל עד שהגיעו להדפסת התקליטים הראשונים.

מקרה נוסף שההדפסות הראשונות אינן בהכרח עדיפות על מאוחרות יותר הוא כשהן נעשו תוך שימוש בטכנולוגיות שאינן מתאימות לציוד של היום, כמו למשל Dynagroove של RCA (בתקופה שבערך בין 1963 ל-1970), שהתאימו למחטים כדוריות ולא אליפטיות.

אז אם אפשר הייה לחשוב שהאיכות המירבית מושגת בתקליט הראשון שמוטבע, ומכאן האיכות בקו ירידה מתמיד, עד אולי שהגיעו חברות ייעודיות שעשו ניסים ונפלאות בהוצאות מחודשות, אז זה לא המצב – בפועל הדברים מסובכים בהרבה, כך שלצערי, אין מסקנות חותכות לכאן או לכאן…

הועלה במקור בפורום "אודיו אנלוגי" של Home Theater

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

©2018 סטריאו ומונוSweetHome :אחסון