טוב שיש לנו אינטרנט –
הבלוג “סטריאו ומונו” שהוא בית המקדש החדש שלי

גל אוחובסקי, “TIME OUT תל אביב”, 11 במרץ, 2010

כבר שבוע אני באופוריה שאינה יודעת גבולות, והכל בזכות בלוג חדש ומפתיע שנקרא "סטריאו ומונו". לא ידוע מי עומד מאחורי האתר הזה, אבל דבר אחד ברור – אלה אנשים שאוהבים מוזיקה ישראלית טובה ויש להם טעם משובח וסטנדרטים ראויים. סיפור המסגרת הוא שמדובר שאתר תצוגה של אוסף תקליטים ישראלי ענק שמחפש קונה. על הדרך מעלים לרשת את כל התקליטים והקסטות שאיש לא טרח מעולם להעביר לדיסק והם נידונו, בעצם, להיעלם.

אנשי האתר מעלים בסדר כמעט אקראי, בזה אחר זה, תקליטים ישנים משנות החמישים והשישים לצד קסטות אינדי מהאייטיז. דוגמאות? בבקשה. קחו את אוסף הלהיטים משנת 1959 "חדש וישן במקצב הריקודים". יש בו עשרה שירים, את רובם לא שמעתם מעולם, אולי בגלל שהקו המחבר בין כולם הוא שאלה שירים לא קנוניים, עירוניים ורחוקים מאוד ממה שאנחנו מכירים, משירי ה"ניאחז בכל משלט". השיר הפותח שוודאי ישמח את שכני ניסן שור, נקרא "שמחת חיים", והוא בדיוק השיר שמייצג את הנרטיב הישראלי שתמיד מנסים להצניע. שיר מטופש ואופטימי שמזכיר שלצד הדרמות הגדולות תמיד היו בישראל גם חיים רגילים ואנשים שניסו לחיות אותם.

חדש וישן במקצב ריקודים (1959)

"חדש וישן במקצב הריקודים" הכולל גם שיר של רינת ירון על "התיירת ממחלקת הנוסעים" שקורצת למישהו ושיר של שולמית לבנת (אמא של השרה לימור), הוא מוצג חשוב שאמור להופיע בכל מחקר/ספר/כתבה על תולדות העירוניות הישראלית, ואלמלא האנשים הטובים של סטריאו ומונו איש לעולם לא היה שומע עליו.

וזו רק דוגמה אחת. מהצד השני אפשר להציג קסטות של די.אקס.אם מהאייטיס, שעותק שלהן מעלה אבק על המדפים שלי, וכמובן שאין לי שום דרך להקשיב להן, ואפילו קסטות של נושאי המגבעת. הבלוג אינו שיפוטי. מעלים שם הכל – מ"קטיפה", תקליט שכוח של הראה בר, ועד סינגלים של גילה אדרי משנות החמישים ובהם ביצועים בעברית ללהיטים בינלאומיים ענקיים מהתקופה, כמו למשל ביצוע חמוד ל"My Boy Lolipop". אם יכינו לאתר הזה גרסה אנגלית, הוא עשוי להפוך לאטרקציה מרכזית בקרב המסמפלים השחורים באמריקה, שיעשו ממנו מטעמי היפ הופ עדכניים כמו שכבר עשו באושיק לוי, יהודית רביץ ואחרים.

אני מתפעל כל-כך מהאתר הזה, לא רק משום שכל תקליט חדש שאני מוריד גורם לי הנאה עצומה, כמו למשל תקליטי פסטיבלי הזמר משנות השישים, ובהם שירים שלא שמעתי מזה שנים, אלא גם בגלל הערך ההיסטורי שלו. האם אתם זוכרים את "מי יודע כמה" של מייק בורשטיין שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר של שנת 1967? לא, אתם לא. אתם כמובן יודעים (אני מקווה) שבפסטיבל ההוא השמיעו בתוכנית האמנותית את שירה החדש של נעמי שמר "ירושלים של זהב", אבל רגע לפני שהכל התחרבן, עוד שרו כאן את שירת הפופ המערבי כאילו אין מחר ולעולם לא יהיה איום איראני.

שימו לב: האנשים שמעלים את האתר הזה לא עושים את זה בשביל כסף. אולי יום אחד הם ירוויחו מזה כמה גרושים, אבל בואו נגיד שלהתחתן עם איל נדל"ן זאת בוודאי שיטה טובה יותר להתקדם כלכלית. האנשים שמאחורי הבלוג לא מקבלים תמיכה של משרד החינוך, הם לא נתמכים על ידי אקו"ם, מפעל הפיס או כל גוף אחר שמממן את הדברים האלה. הם פשוט ניצלו את העובדה שהאינטרנט ברגעיו היפים הוא פלטפורמה דמוקרטית מאוד, ולצד אתרים עמוסים בתוכן קונגלומרטי וכסף אפשר לבלוט עם אתר ייחודי, שכולו הצדעה למוזיקה ישראלית משובחת.

היזמים גם שומרים על זכויות יוצרים. הם מעלים לאתר רק תקליטים שאין להשיג בחנויות. אם הדיסק עדיין קיים, הם מצרפים לינק לחנות המתוקה של מוזיקה נטו שבה אפשר להשיג אותו. והם גם מציינים שאם אתה בעל זכויות של שיר, ונראה לך שהעלאתו לאתר פוגעת בזכויותיך, בבקשה פנה אליהם והם יסירו אותו. כך שבלי לשים לב הם עושים את העבודה לחברות התקליטים ולכולנו, ולנגד עינינו משמרים רגעים מכוננים בתרבות, נכסי צאן ברזל, תקראו לזה אך שאתם רוצים. אם לא הבנתם עד עכשיו, זאת בעיניי עשייה תרבותית ברמה הכי גבוהה. בלי להעליב אף אחד, זה מעשה חשוב יותר מרוב היוזמות הממומנות שמתרחשות סביב. זו עשייה לא אופורטוניסטית, זו לא… טוב, אני מפסיק לטרחן.

הכתבה המקורית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

©2017 סטריאו ומונוSweetHome :אחסון