סטריאו ומונו

מדי פעם עולים בקבוצות התקליטים ובפורומים דיונים הזויים למדי סביב השאלה אנלוגי או דיגיטלי, וחשבתי לעשות קצת סדר, ובעיקר, לנצל את ההערות שיבואו כדי ללמוד עוד משהו…

עם הופעת התקליטור בתחילת שנות ה-80, הוצגו על עטיפות התקליטורים, וגם על עטיפות תקליטים מאותה תקופה קודים כמו AAD, ADD, DDD, כשהאות A מציינת אנלוגי, והאות D – דיגיטלי, והסיסמה הייתה: כמה שיותר D – ככה יותר טוב. משמאל לימין האות הראשונה תיארה את טכנולוגיית ההקלטה, כאשר האות A התייחסה בד”כ להקלטות ישנות שיצאו בהוצאה מחודשת. האות האמצעית תיארה את טכנולוגיית העיבוד, או המיקס שהעידה יותר מכל על התקופה בה נעשה אותו מיקס – בדרך-כלל אנלוגי עד תחילת שנות ה-80; דיגיטלי משנות ה-90 ואילך. האות השלישית תיארה את טכנולוגיית ההדפסה, ולמעשה את המדיה הסופית – תקליטור או תקליט. בתקליטורים, האות השלישית הייתה תמיד D. יצרני התקליטורים התעקשו על-כך שכמה שיותר D יותר טוב, ולכן למשל נמכרו תקליטורי הקלטות דיגיטליות של בטהובן בניצוח קראיין מסוף שנות השבעים במחיר גבוה יותר מתקליטורי ההקלטות האנלוגיות המקוריות של אותן יצירות מתחילת שנות השישים, שעלו עליהן בהרבה מהבחינה המוסיקלית, בלי קשר לטכנולוגיית ההקלטה. בעיה אופיינית של הקוד הייתה פשטנות יתר. למשל, מיקס שנעשה בחלקו באופן אנלוגי ובחלקו באופן דיגיטלי קיבל גם הוא קוד D.

אבל תהליך ההקלטה מביצוע חי (מוסיקאי באולפן) ועד למאסטר הסופי כלל תמיד שלבים של קידוד ופיענוח. אפילו אם מדובר ברמה הבסיסית ביותר שבה האות המתקבל מהמיקרופון נרשם על סרט הקלטה, ובשלב מאוחר יותר נקרא מסרט הקלטה לצורך חריטת התקליט – נאמנות האות לצליל המקורי תמיד הייתה תלויה באיכות המדיה וציוד ההקלטה וההשמעה, ולא הייתה נתון מוחלט. אחת ההשלכות של קידום המכירות לתקליטורים הייתה “תנועת הנגד” האודיופילית, שיצאה נגד טענת היצרנים לעדיפות הדיגיטלי על האנלוגי. ביסודו של דבר, טענו האודיופילים החדשים שתהליך הקידוד והפיענוח האנלוגי (האלקטרוני) נותן תוצאות עדיפות מבחינת הצליל על תהליך הקידוד והפיענוח הדיגיטלי (הממוחשב).

מאחר שכל תהליך יצירת מאסטר, אנלוגי או דיגיטלי, משנות השמונים ואילך כולל לפחות כמה שלבים שנעשו בציוד דיגיטלי, השאלה אנלוגי או דיגיטלי לא ממש רלוונטית בימינו. למעשה, המשקל עובר ברובו לאיכות הציוד ורמת הטכנאות. כמו בהרבה ענפי אמנות, טכנאי יצירתי מסוגל להוציא צליל מרגש מציוד גרוע או מהקלטה גרועה, וטכנאי פקיד לא יצליח לקבל צליל מושלם גם מהציוד היקר והדיגיטלי ביותר. גם הטענה כי הקידוד הדיגיטלי, שבו מספר מוגבל של נקודות מייצג אינסוף נקודות תיאורטיות לפי אלגוריתם זה או אחר, עדיף על התהליך האנלוגי לא רלוונטית כיום, כאשר הציוד המודרני מאפשר תוצאה באיכות גבוהה כל-כך בשתי הטכנולוגיות, שאוזן אדם לא מסוגלת להבחין בהבדל.

לציוד האנלוגי יש בפועל רזולוציה מקסימלית מוגבלת, התלויה מאוד באיכות המדיה (למשל, סרט הקלטה מגנטי). איכות המדיה הדיגיטלית המודרנית (ההקלטות הדיגיטליות המוקדמות הוקלטו גם הן על סרט הקלטה מגנטי) היא להלכה אינסופית, אולם תלויה גם היא בכוח העיבוד של המערכת הממוחשבת ובמידת הדחיסה הנבחרת בשעת הקידוד. גורמים נוספים כמו יחס האות לרעש או הטווח הדינמי או אלגוריתמים לתיקון טעויות הנהוגים בייצור תקליטורים, מפחיתים גם הם מהרזולוציה “האינסופית” של הדיגיטל ויכולים להטות את הכף לרעתו. דווקא איכות הדגימה של התקליטור, שמייצג טכנולוגיה מתחילת שנות השמונים היא אולי כיום החוליה החלשה. אפילו רצועת האודיו של תקליטור די-וי-די (24 ביט) איכותית יותר מזו של תקליטור מוסיקה (16 ביט).

אולם נראה שדווקא העיוותים שנגרמים על-ידי המדיה הפיזית וציוד האולפן האנלוגי הישן הם שמעניקים לשומעים רבים את התחושה החמימה של המדיה האנלוגית. אחד הדברים המשפיעים ביותר על מצדדי האנלוגי הוא דווקא רעש הרקע הבלתי נמנע של הסרט או התקליט שלא קיים במדיה הדיגיטלית. למי שהיה רגיל לשמוע תקליטים או קלטות, התחושה במעבר בין השירים בהקלטה דיגיטלית היא תחושה לא נעימה של ריק מוחלט עם אסוציאציות פסיכולוגיות של בדידות וריקנות שלא היו שם קודם. גורם נוסף המקשה “לשחזר את הצליל המקורי” הוא העובדה שיש להניח כי המאסטר המקורי עוצב כך שיתאים למכשירי הרדיו ולמערכות הסטריאו של התקופה, וחלק מהשיקולים בזמנו היה למשל שההקלטה צריכה להישמע טוב בטרנזיסטור ובמכשיר רדיו ביתי! אולפני ההקלטה כללו אפילו מוניטורים מיוחדים שהפיקו צליל “רדיו” לביקורת.

בפועל איכות האודיו הסופי היא שילוב של איכות המקור ושל העיבוד (ה”מיקס”), שני מרכיבים שלעתים משיקים זה לזה. המקור אמור לספק כמה שיותר אינפורמציה, בהירות, רזולוציה. העיבוד אמור לגזור מהמקור את ה”במה” המבוקשת: היי-פיי, רטרו, אותנטי, “זהה לתקליט”, הכל תוך עיוות חלקים מהרזולוציה של המקור. גם אם רוצים שההקלטה תישמע “כמו במקור”, אין פירושו של דבר לא לעשות כלום. כדי להגיע לצליל של רדיו משנות השישים שיישמע טוב במערכת סטריאו מודרנית – נדרשת הרבה יצירתיות ומעוף של הטכנאי. לך תספר זאת לחברת תקליטים שרוצה מאסטר משוחזר לאריך נגן ב-10 שעות אולפן.

תגובה: אנלוג אינו אות אין סופי

מאת: פיני שפטר

זו דעה מאוד לא מקובלת אבל נכונה לגמרי: אנלוג אינו אות אין סופי. לכל אנלוג יש את הלימיט שלו בכמה אספקטים. בדיוק כמו בדיגיטל, גם לכל אנלוג יש מגבלה מקבילה:

1. מגבלת תחום תדר (רוחב סרט): ב-CD זה 22 קילוהרץ, בתקליט זה עד 40 קילוהרץ ב-HD אודיו זה עד 48 קילוהרץ ואפשר גם יותר, עד 96 קילוהרץ.
2. אי רציפות: מגבלת תדר דגימה, בדיגיטלי זה מאוד ברור, גם באנלוגי גם יש מגבלת תדר דגימה:
   • בטייפ: רוחב החריץ בראש ההקלטה של טייפ המאסטר הוא המקביל לתדר הדגימה הדיגיטלי. בשנייה אחת של סליל הקלטה, לפי מהירות הסרט, נכנסים על פני הסרט “כך וכך” חריצי ראש הקלטה. לדוגמא: בסרט מאסטר של טייפ סלילים במהירות 15 אינץ’ לשנייה, נכנסים חריצי ראש הקלטה ברוחב 4 מיקרון (רוחב מקובל לראש הקלטה בטייפ אולפני) בכמות: 95,000 חריצים. מכאן, טייפ כזה שקול להקלטה דיגיטלית בתדר דגימה של 96,000 דגימות לשנייה. מהירות 7.5 אינץ’ לשנייה מקבילה לתדר דגימה של 47,500 דגימות בשנייה. במהירויות נמוכות יותר יש להשתמש בראש בעל רוחב צר יותר. בקלטות (מהירות 1.7/8 אינץ’ לשנייה) מקובל רוחב ראש הקלטה 2 מיקרון וראש השמעה 1 מיקרון. זה שקול לתדר דגימה של 24,000 דגימות לשנייה…
   • בפטיפון: עובי הכלי החורט על המאסטר קובע את “תדר הדגימה” של תקליט, ועובי המחט הוא שקובע את “תדר הדגימה” בהשמעה. המחטים הדקות ביותר שיש (מחט אליפטית היא בד”כ 0.3 אלפית אינץ’). באורך חריץ אחד נכנסים כך וכך מחטים ברוחב הנ”ל. אורך חריץ באמצע התקליט (לפי קוטר של 9 אינץ’) הוא 718 מ”מ. ולכן מחט אליפטית שקולה לתדר דגימה של 96,000 הרץ באמצע התקליט, כאשר תדר הדגימה גדול יותר בתחילת התקליט וקטן יותר בסופו.
3. רזולוציה: המקביל לעומק דגימה, 16 ביט ב-CD או 24 ביט בהיי-רז הוא רחש הרקע שיש באנלוגי. עומק דגימה דיגיטלית יוצר טעות לעומת הערך האמיתי שאנו רוצים לקבל. גם באנלוגי, על כל “דגימה” (קטע זמן בו הראש,של טייפ או פטיפון, קובע ערך אנלוגי) יש סטייה, הסטייה נובעת מהרעש שקיים בכל מערכת אנלוגית. בטייפ סלילים הרחש הוא כ-66 דיבי, עם מערכות השקטת רחש אפשר להגיע ל-80 דיבי. בפטיפון הרחש הוא גבוה יותר אבל לא אחיד בתדר. בתחום התדר הקריטי, בו האוזן שלנו הכי רגישה, דוקא יש רזולוציה טובה יחסית של קרוב ל-70 דיבי, (בתחום התדר הנמוך זה באזור ה-50 דיבי). בכל מקרה, באודיו דיגיטלי של 16 ביט יש טעות קטנה בהרבה מזו של 96 דיבי, וב-24 ביט זה הרבה יותר קטן. משהו כמו 120 דיבי.

לכן, בלי להכנס לתחום הטכני אותו פירטתי למעלה, הדיגיטלי עולה ביכולותיו על האנלוגי, למעט ה-CD, שנחות בתכונת רוחב הסרט לעומת פטיפון. גם נחיתות זו, אינה הגורם לכך שתקליט נשמע טוב מ-CD. הסיבה העיקרית היא כפי שנאמר: איכות ההפקה.