מפאז ועד סוף העולם

מאת: יהודה בן-מוחה

פאז
צילום: שאול גרוסברג; מתוך הבלוג של יובל אראל

עולם שהיה ונעלם, אלה חנויות התקליטים של שנות השבעים והשמונים, בין עידן החנויות הוותיקות של הקלאסי והאופרה, ובין עידן חנויות הדיסקים. מי שניסה לברר או להיזכר, יודע שקשה למצוא מידע מסודר בנושא, ולכן החלטתי להרים את הכפפה. רשימה זו היא גם הזדמנות לענות על שאלות בנוגע לילדותי השנייה, תקופה בת ארבע שנים שבה ממש חייתי בחנויות תקליטים.

חנות התקליטים הראשונה שלי הייתה האחת והיחידה שראויה לשם “מיתולוגית” – “פאז” של אברי רוזנטל בפינת כיכר מסריק 21 ופרישמן 86 בתל אביב. כקונה קבוע מהרגע בו קיבלתי רשות לנסוע לבד לתל אביב, הייתי מבלה שעות במקום, ושומע כל מה שלא היה ליד הבית: Grateful Dead, Zappa, מה שנקרא אז “מוסיקת מחתרת”. כל זה התחיל מהשמעה של Super Session בתוכנית לילה של עיינה אילון. לא היה לי עדיין פטיפון, אבל הייתי חייב לראות את הדבר הקסום הזה שהיה מסוגל להפיק מוסיקה נפלאה כל-כך. מ”פאז” הראשונה זכורים לי במיוחד ימים שבהם אברי היה נעלם בגלריה הקטנה שבחנות או אי שם בשכונה, ואומר למושבניק שבא מלוד: “אתה הרי כאן בכל מקרה. אם מישהו רוצה לקנות משהו, תמכור לו”.

פאז

“פאז” דילגה ברבות השנים מספר פעמים סביב הכיכר, מפינת פרישמן וכיכר מסריק לאחורי הביטוח הלאומי במסריק 17, משם לפרישמן 88, משם (נדמה לי) בחזרה למספר 17, ומשם לעולם שכולו טוב. ברוב שנותיה, “פאז” השנייה הייתה, יותר מכל, דורון גיל (“כמו שאומרים…”), אדם מקסים וידען גדול בביטלס. ב”פאז” ניתן היה למצוא כל “תקליט לבן” של הזפלין, הסטונס, הביטלס, ג’טרו טול וכל להקות הפרוג של התקופה. זאת בצד האפשרות להזמין דברים מחו”ל שהיו תמיד מגיעים תוך שלושה חודשים מקסימום. מול “פאז” קמה “מנגו” של הלל אברמוב ומיקי דותן, עם יבוא דומה במחיר יקר יותר, והיה לה סידור עם “פאז” – אם היה חסר תקליט מסוים בחנות, המוכר היה מבטיח “אני תכף מביא לך מהמחסן”, שהיה כמובן החנות ממול.

מנגו

יבוא הכי טרי ניתן היה למצוא בדיזנגוף 164 בגלריה של חנות ספרים בשם “מסדה”. שם רכשתי את King Crimson, Blind Faith, Jesus Christ Superstar, Emerson Lake & Palmer, ועוד, חלקם הרבה לפני ששמעתי או קראתי עליהם. סטימצקי לא המציאה את הצירוף של ספרים ומוסיקה. גם “ספרי” בז’בוטינסקי 31 רמת גן, ולימים מרתף ליריק בדיזנגוף ואחרים היו שם קודם עם מחלקות מוסיקה ראויות. סוד כמוס היה מחלקת המוסיקה בקומה השנייה של המשביר לצרכן באלנבי 115 פינת לילינבלום. חנות זו הייתה מקבלת מסי-בי-אס תקליטי שדרים שלא נבחרו להדפסה בארץ, תוצרת חוץ מהודרים ומסתוריים עם חור עגול או נקב של כרטיסן אוטובוס שנמכרו ב-7.99 לירות. Euphoria, Lighthouse, NGDB, Michael Blaunt הם רק כמה מהתקליטים שרכשתי שם ופתחו בפניי עולמות חדשים. ב”כל-בו שלום” המתחרה הייתה מחלקת תקליטים גדולה יותר, מעניינת פחות.

מסדה

ברחוב בן יהודה 17 שכן “בזאר התקליט” (“בהדרכתו המקצועית של הלל אברמוב”), חנות של התקליט חיפה, שהצטיינה ביבוא בדומה ל”מסדה”, וכדי להיכנס אליה צריך היה לעבור במסדרון אפלולי ולרדת במדרגות אל המרתף. המוכרים היו ידענים ונלהבים, ובכל ביקור היו מכינים לי ערימה של תקליטים להשמעה: Lee Michaels, Culpepper’s Orchard, Chad & Jeremy ועוד ועוד. זרם בלתי פוסק של אוצרות. לא נפקד מקומה של סדרת תקליטים שיצאה בתקופה מסוימת בחברת סי-בי-אס בהדפסת ניסיון מקומית מצומצמת בת 200 עותקים עם לייבלים ועטיפות מאנגליה – חלקן נפתחות, מבריקות ומופלאות ושיאן בתקליט Ogdens’ Nut Gone Flake של Small Faces. פריטים אלה מבלבלים עד היום אספנים רבים.

בן יהודה

את “מלכת האמבטיה” הופתעתי למצוא בחנות המתנות והיודאיקה הוותיקה (משנות ה-40) “אברהמסון” בבן יהודה 9, על עמוד מסתובב של תקליטים, שריד אחרון למבחר גדול של תקליטים בעבר. עד לאותו רגע, לא ידעתי אפילו שתקליט כזה יצא לאור. “סקאלה” בבן יהודה 41 פינת בוגרשוב, בעלת ותק דומה, התמחתה במוסיקה קלאסית שרק המוכר ידע כיצד היא מסודרת בצפיפות על המדפים, אולם החזיקה גם מבחר של פופ ורוק ששרדו הרבה אחרי זמנם, בעיקר הודות למחירים הגבוהים ולחביבות החסכונית של הבעלים. גם חנות “גרמופון” בפרישמן 17, לפני תקופת המזכרות, החזיקה באותם ימים מבחר קטן ואקלקטי של תקליטי יבוא.

***

בסופו של דבר, בינואר 1972, פתחתי יחד עם שני חברים חנות תקליטים בשם “גלוריה” במרכז המסחרי של לוד. את הציורים הפסיכדליים שעיטרו את קירות החנות, ציירתי בעצמי כשחברים עוזרים בצביעה. מלבד מדפי תקליטים ושולחן השמעה, התברכה החנות בפינת ישיבה שם התכנסנו עם סנדוויצ’ים וגזוז מהקיוסק הסמוך לטורנירים של שחמט ו-Yes, ELP, Abbey Road, Rare Earth, Atom Heart Mother ו-Iron Butterfly – כל מה שהשתרע על צד שלם של התקליט. יחד עם זאת, כשהיינו מגיעים לגל-רון שבמרתף אלנבי 94 בתל אביב כדי לקנות סחורה, יכולנו לקחת רק תקליטים בודדים שהיו “מעניינים” או עבריים. עיקר התקציב הוקדש לארגזים של “טריפונס”, הלהיט המטורף של התקופה.

גלוריה

“פאז” בעידן של דורון גיל ומנחם רז הייתה בעיקרה מחלקה ענקית של יד שנייה, ויחד עם “נוסטלגיה” ברחוב ירמיהו, היוו השתיים מקור לא אכזב לכמויות נדיבות של מוסיקה במחיר שווה לכל נפש, אוויר לנשימה למשוחרר הטרי מהצבא. “נוסטלגיה”, אליה צריך היה לרדת מספר מדרגות בירמיהו 45, הניבה אוצרות של פולק אירי וסקוטי שחלקם לא ראיתי שוב מאז ועד היום.

כתבה ששודרה לאחרונה בתוכנית “הזירה” בערוץ הראשון על אודות “פאז” בתקופה זו, לא הזכירה אפילו במילה את אברי רוזנטל, דורון גיל או מנחם רז, וניתן היה להבין ממנה שאורן אדר בורלא הוא הוא “פאז” המיתולוגית, למרות שייצג בפועל רק את ההיבט ה”אינטלקטואלי” והמתנשא של החנות, היבט ששני המייסדים היו חפים ממנו לחלוטין. חותם האוזן השלישית היה נסוך על מצג השווא מתחילתו ועד סופו.

רפש

בחזית ה”קאט אאוט” הובילו שתי חנויות: “במבילי” בפרישמן 88, שהצטרפה למוקד העלייה לרגל של כיכר מסריק והתמחתה ביבוא של מוזלים, ו”אלחוט” באבן גבירול 21 שהתמחתה בחיסולים של עודפים מתוצרת הארץ. אלחוט הייתה החנות התל אביבית הראשונה שבה גם עבדתי כמוכר, עבודה שכללה טיפוס לגלריה הרעועה בה נערמו ארגזי התקליטים הכבדים שהגיעו הישר מחברות התקליטים. להקת רנסנס שלפני Turn of the Cards, למשל, לא הייתה מוכרת בארץ, והדפסת תקליטה הראשון עם אנני האסלם Ashes are Burning, יצירת מופת בזכות עצמה – הגיעה כמעט בשלמותה הישר למדפי אלחוט.

לתקופה קצרה באמצע שנות השבעים, פתחו בעלי “אלחוט” חנות נוספת ביהודה הלוי 43 פינת אלנבי. היה זה מחסן נוסף של “חתוכים”, אבל ממנו יצאתי דווקא עם המוכרת המדהימה, שלימים לימדה אותי להקשיב לפרנק סינטרה, ג’וני קש, ועולם שלם של ג’אז וקאנטרי שלא נודעו בלוד של אותם הימים.

אלחוט

כקונה בגל-רון נותרה בזכרוני אסדה ענקית של קלאסית בחציו הימני של המרתף, שתרמה לי ביצועים של באך שלא ראיתי בשום מקום אחר, ומחלקת פופ בחדר הכניסה, עם ערימות של תקליטוני המתקוממים, הברנשים, מישה סגל, איינשטיין, עליזה גבאי ואחרים מסודרות יפה על המדף האמצעי. בעלי החנות פתחו בהמשך חנות עודפים ליד קולנוע מתמיד, וחנכו את הבוהמה של שינקין בחנות “אלגרו” החלוצית במספר 10, חנות רחבת ידיים עם הרבה קלאסית וסינגלים, מהם שמרתי שורה של תקליטי מוסיקה עתיקה כמו ביצוע המופת של דייויד מונרו לסוזאטו. אלגרו סיפקה לי גם את קופסאות הפלסטיק שמשמשות אותי עד היום כארון תקליטים. בשלב מסוים הופיע סניף של אלגרו ברחוב בוגרשוב 72 סמוך לסנטר, אבל בסופו של דבר התחפרו הבעלים במרתף בפינת אבן גבירול וקפלן 1, שם עסקו בהפצה ויבוא תחת השם “גונג”.

אלגרו

באלנבי שכנו סניפים של חנויות כלי הנגינה “גינצבורג” הוותיקה (משנת 1939), אז במספר 48, ו”המוסיקל”, מעל גל-רון במספר 94, כמו גם חנות התווים “שרייבר” במספר 63, שהיו כולן מקומות טובים לאיתור תקליטים שעבר זמנם במחיר סביר. “קובלסקי” באלנבי 119 ייבאה ספרוני מילים ללהיטים באנגלית שהגיעו מהודו ועד הבית. סניף עודפים של גל-רון בסמטה שמאחורי “המוסיקל” התמחה בייבוא אוספי קאנטרי הולנדיים ותקליטי ג’וני קאש אמריקאיים. מוזלים של בלוגראס הגיעו ל”סטודיו 1″ באלנבי 33 פינת רחוב הס – Flatt and Scruggs ודומיהם, ושל קאנטרי לחנות שנפתחה מאוחר יותר בהנגב 5 ועברה לסלומון 22 (או ההפך) בתחנה המרכזית הישנה – “ג’קי תקליטריה”. חנות הסטריאו “אורית” באחד העם 19, החזיקה גם היא מבחר שווה של תקליטי יבוא אמריקאיים, והייתה גם “פופ שופ” קצרת הימים באלנבי 96 פינת בית השואבה.

וגם תקליטים

חנויות דיזנגוף (מלבד מסדה) היו יהירות ויקרות ולא הרביתי לבקר בהן. זכורות לי למדי “רדיו אוניון” הוותיקה במספר 116 שהתמחתה בקלאסי, במעומעם “רון-בה” הרחוקה במספר 180, והיטב “רון” במספר 101 (פסג’ הוד), חנות תקליטי יבוא עם חדרון פנימי ומדפים נסתרים ולימים חנות למערכות סטריאו, בה שמעתי לראשונה בחיי את Dark Side of the Moon – במערכת סטריאו ראויה, חוויה שלא תישכח.

דיזנגוף

מספר חנויות מחוץ לתל אביב גיליתי רק מאוחר יותר, בעידן הקומה השנייה: את “שלכם שולה חן” רכשתי בראשון לציון, מול התחנה המרכזית הישנה, שם גם החלטתי לקנות את “הצ’רצ’ילים” הראשון, למרות שהיססתי (הם לא שרו בעברית). שנים לאחר שנעלמו מרוב החנויות, ניתן היה למצוא כאן מציאות, במיוחד אם המוכר הסכים שתטפס בין מכשירי החשמל למחסן בקומה השנייה. את “חמסין” ו”שמים” רכשתי בנהריה באזור הגעתון 50 בחנות צילום (נדמה לי), גם כן לאחר אישור מיוחד לטפס למחסן בקומה השנייה. הקומה השנייה של “התקליט חיפה” ברחוב החלוץ, להבדיל, היתה המקור לתקליטי דוד עשת, גילה אדרי, עליזה גבאי ועוד. בשיא של סוף שנות השבעים יכולת למצוא חנויות תקליטים או מחלקות תקליטים בחנויות מוצרי החשמל ברחוב הראשי בכל עיר ואם בישראל.

בתחילת שנות השמונים, ערכה חברת הד ארצי ניקוי אורוות. ביריד שנערך בבוקר שבת סתווי ברחוב החילזון ברמת גן, נמכרו בשורה של דוכנים תקליטים עבריים מקוריים ישר מהמחסן במחירי הזדמנות – כולם חדשים ומבריקים: “קובי רכט ועדנה גורן”, “לאוזניים צעירות”, מצעדי פזמונים ישנים ועוד ועוד מלוא השקית.

בשלהי שנות השמונים עבדתי בבית כלל, ובכל הפסקת צהריים הייתי יורד למרתף “בית התקליט” של אביטל סבג ומיקי קטן שנפתח בפינסקר 41, והיה מעיין לא אכזב של ג’אז-רוק, קלאסי וחשיבות עצמית. אין כמו הקשבה ראשונה למוסיקה שמעולם לא שמעתי עליה, אם בזכות העטיפה ואם בזכות המלצת מוכר מבין עניין. לימים תיפתח במקום חנות “קצת אחרת” עם אורי בן שאול שדילגה בהמשך לסמטה בדיזנגוף 93, סמוך ל”קדמת עדן” של קובי קמין בדיזנגוף 91 שבאה עם הספרים מהמלך ג’ורג’, ולבסוף לדיזנגוף סנטר, ליד הכניסה מול הדואר.

***

1987. הצלחתה של “פאז” לא נעלמה מעיניו של מיקי מ”מנגו”, וזה שכנע את דורון מ”פאז” לפתוח בשינקין בשותפות חנות מתחרה… ל”פאז”, בשם “האוזן השלישית”. פתיחת האוזן לא נעלמה מעיניו של אלי נתן, לשעבר עובד “פאז”, וזמן קצר לאחר מכן פתח הלה חנות מתחרה, “חור בשחור” בשלמה המלך 5, שהפכה לימים לחנות המובילה בארץ לתקליטים יד שנייה במחיר שווה לכל נפש. (בהמשך, יגאל מהאוזן/החור/פאז יפתח את “חוד המחט” בשינקין 18/פסג’ הוד, אריה מהחור את “אוף דה רקורד” בדיזנגוף 90, וארז/אורן סימון את “הקומה ה-13″ בשלמה המלך 44). באותה שנה, התקשר אליי דורון, שהכיר אותי שנים ארוכות מ”פאז”, וביקש שאבוא לעשות סדר בחנות החדשה שזה עתה עברה לחלל גדול יותר בשינקין 21. לא עברה שנה ודורון “שוכנע” לוותר על האוזן והשתרך בחזרה ל”פאז”, הפעם בלי מחלקת היד שנייה שלו, מכה ממנה לא הצליח להתאושש שוב. לימים נראה עובד כסוכן לוטו, כשחלקים מאוסף התקליטים ה”לבנים” הפרטי שלו צפים בשוק הפשפשים ביפו.

הקומה ה-13

בסוף 1988 ביקש ממני מיקי לוותר על “כלל” ולנהל את “האוזן” במשרה מלאה, תוך הבטחה לשותפות בעתיד. אבי ז”ל, עם 40 שנות ניסיון כקצין מכס, פגש את מיקי ופסק: “תעשה מה שאתה חושב, אבל האיש הזה יאכל אותך לארוחת בוקר”. בשלוש השנים בהם ניהלתי את “האוזן”, יצרתי חנות איכותית ותרבותית עם כבוד למוסיקה עברית ולכל מוסיקה, נלחמתי על מדיניות זיכוי ותמחור הוגנת, כתבתי, איירתי וערכתי את גיליונות 2-3 של “זהב שחור”, לימדתי את העובדים לתת את השירות שהיו רוצים לקבל כקונים, והתוצאות לא איחרו לבוא. בתוך פחות משלוש שנים החנות הכפילה את הכנסותיה פי 15, הוסיפה ספריית וידאו בבניין הסמוך ופתחה חנות שנייה במדרחוב נורדאו 20 בחיפה. בשלב זה הביא מיקי שותף חדש עם חזון חדש (ראה איור), ושלח אותי בעקבותיו של דורון גיל. כששלפתי את חוזה הניהול שלי, גיליתי במקומו עותק לא חתום.

האוזן השלישית

בתקופת “האוזן השלישית” יזמתי את הפקות המוסיקה המקורית והפגשתי את מיקי עם מוטי שהרבני, לשעבר מנהל “דורלקס סדלקס” אותו הכרתי כשרשימות שלי פורסמו ב”נייר”, פנזין שערך בשנים 1985-6. פגישה זו הובילה להקמת מחלקת ההפקות של האוזן ולהוצאת הקלטות של “נושאי המגבעת” ושל “פוליאנה פרנק”, אותם הקלטתי קודם לכן בהופעות בבית לסין. אחת מהקלטות אלה הודפסה לימים תחת השם “נושאי המגבעת מארחים את פוליאנה פראנק 12.11.87”. בהמשך אופיע גם אני בבית לסין כגיטריסט של “שז”, שהופיעה בעבר עם “פוליאנה פרנק” וכעת חיממה את “נושאי המגבעת”.

הפרויקט הבא שלי היה הפקת מהדורת הדיסק החלוצית של הצ’רצ’ילים. את טקסט העטיפה “סיכמתי” מכתבה של מיקי פירסט ב”זהב שחור 2″, אותה הוא “סיכם” מגיליונות ישנים של להיטון. את תמונות המקור של הלהקה רכשתי אישית מנורברט סגל שצילם אותן למעלה מ-20 שנה קודם לכן. בחברת סי-בי-אס אבדו ההקלטות הראשונות של הלהקה, ונמצאו רק לאחר שמסרתי להם את מספרי המטריצה. משנמצאו, סירבה החברה לאשר את צירופן לדיסק. הד ארצי דרשה תשלום נוסף על שירי הבונוס למרות שחלקם אבדו בחברה והועלו בסופו של דבר על סרט אנלוגי משני תקליטונים שהבאתי מהבית. אני זוכר היטב את יום עריכת המאסטר באולפני “אשל” שליד הכיכר, לשם נסעתי באוטובוס ממשרדי הד ארצי ברמת גן, כשבידיי סרטי ההקלטה המקוריים של “הצ’רצ’ילים” – צד א’ וצד ב’.

פרויקט אחרון שלי באוזן היה הפקת “פלסטיק ונוס”. הייתי צריך לערוב אישית לכיסוי ההוצאות כדי שיורשה לי להפיק ללהקה תקליט ולא רק קלטת, אבל היו לכך השלכות מעניינות – כל הזכויות על התקליט וההקלטות שייכות לי עכשיו באופן בלעדי.

רוקסן

בחודש מאי 1992 פתחתי את “סוף העולם” בחנות גומחתית ברחוב דיזנגוף 155, בסיסמת “היכונו לסוף העולם!” זו הייתה סגירת מעגל. כמו בחנות הראשונה שלי בלוד, 25 שנה קודם לכן, שוב הגעתי ליששכר מ”גל-רון” כדי לרכוש תקליטים חדשים. הגלגול הנוכחי של גל-רון, “גונג” פעל עוד כשנתיים לאחר מכן, עד שחברות התקליטים סגרו את הברז כתגמול על תחרות בתחום היבוא. מעת לעת צץ בפינת הרחוב שאבי ירושלמי עם ואן המבצעים שלו: רק תיקח. נתחשבן אחר כך. חברי “פלסטיק ונוס” עזרו להפיץ פלאיירים בכל השכונה לפני שהמריאו ללונדון. עיתון העיר סיכם “חנות קטנה ומשגעת – תמצות של מוסיקה טובה, השירות האדיב ביותר והמקום המושלם להזמנת דיסקים”.

גונג

יחד עם גונג הלכה גם “דיסקוס”, חנות מושקעת שפתחו מעבר לכביש בפינת אבן גבירול וקפלן 2, ואשר בדומה ל”התחנה האחרונה” של שאבי בתחנה המרכזית, התרכזה ביבוא ובסינגלים. באותם ימים צצו “קדמת עדן” (מנחם רז) הראשונה בהמלך ג’ורג’ פינת הנביאים (כיום Streets), “סופר זאוס” (מיקי קטן) קצרת הימים בפרישמן 77 מול כיכר מסריק, ובהמשך גם דור חדש של חנויות דיסקים: “דיסק סנטר” בדיזנגוף סנטר, “פיקדילי” בדיזנגוף 91, “אילן בן-שחר” באבן גבירול 154, “מוסיקה נטו” בלונדון מיניסטור ו”טאואר רקורדס”, חנות מפוארת שנפתחה במגדל האופרה. אני עדיין זוכר את מנחם רז, אורים ותומים בפסי קול לסרטים, מחפש את עצמו בין מדפי החנות העצומה אליה נפל מקדמת עדן.

סוף העולם

לאחר שנה בדיוק, “סוף העולם” שילמה את כל חובותיה וניצבתי בפני ההחלטה להמשיך, לשדרג או לסגור. כתבה ב”העיר” דיווחה: “המושג יהודה בן-מוחה הפך כבר לאוניברסלי”, וחברים ביקשו להשקיע ולהצטרף כשותפים. אולם המיאוס המתגבר מהבירוקרטיה והטראומה הטרייה ממוסד ה”שותפים”, היטו את הכף. סגרתי את החנות ויצאתי לחופשה ארוכה בחו”ל. לחגיגת היובל של האוזן השלישית לא הוזמנתי, ובתולדות החנות בוויקיפדיה, אלי חיון “מחליף” את דורון גיל ישירות תוך דילוג חינני בסגנון דון מרטין על שלוש השנים הקריטיות ביותר בהן הפכתי במו ידיי את פאז השלישית לאוזן השלישית, בדומה למחיקתם של אברי ודורון מתולדות “פאז” הראשונה והשנייה בערוץ הראשון. לבסוף, בימים אלה ממש, מקץ שנות דור, מזדהה מנהל האוזן בפייסבוק בלוגו שנגזר משער גיליון 2 של “זהב שחור”, לוגו אותו עיצבתי וציירתי לעיתון במו ידיי בתקופה האוניברסלית שלי. הטרנספורמציה הושלמה.

זהב שחור

* הם היו כאן לפנינו:
לונדון קולינג, הבלוג של בועז כהן, 04/17/2006: במאה הקודמת חנויות תקליטים היו בתי מקדש
עונג שבת, הבלוג של גיא חג’ג’, 08/10/2010: פטיפוניזם: מדריך החנויות המלא

** חלק מהכתובות זיהיתי על-ידי איתור הבית הזכור לי בתמונות הרחוב של Google Maps וייתכנו כמובן אי-דיוקים. לתוספות, הערות ותיקונים, נא השאירו הערה בתחתית הדף.

*** למי שהגיע עד כאן – סטריאו ומונו מחפשת שותפים להמשך הדרך. זקוקים לעזרה ב: ניהול האתר; תכנות מתקדם ברמת מכרזים ואפליקציות; ניהול משא ומתן; גיוס תמיכה כספית; והרבה עבודה אפורה של הכנסת חומר למסד הנתונים. רצוי גם ידע רב במוסיקה ישראלית ואספנות תקליטים. הכל כמובן בהתנדבות כל עוד האתר אינו מסחרי. מלבד זאת, נשמח כרגיל לקבל סיוע ברשימות וקטלוגים מסודרים, אוספי תקליטים ישנים, ושיתופי פעולה עם חברות תקליטים וארגוני מוסיקה ישראלית.


לפני השארת תגובה, עברו על הדף שאלות נפוצות,
ייתכן וכבר ענינו לשאלתכם. למשל:
אנחנו לא קונים ולא מוכרים תקליטים,
ולא מתקשרים למספרי טלפון לא מוכרים.
תגובות למפאז ועד סוף העולם
  1. תודה רבה לך יהודה ותודה לכל המגיבים. אכן מאמר מעולה שמעלה זכרונות נשכחים.

    פה ושם צצים אמנם אי-דיוקים מסויימים בסדר הכרונולוגי של השתלשלות העניינים, כפי שכבר ציינו אלו שהתבטאו מעלי,
    וגם הגבולות הדקים שבין העובדות, הדיעות, והמיתולוגיות שאיפיינו את אותה חווייה מוסיקלית מתמשכת קצת הטשטשו לנו עם השנים,
    ועדיין, אין ספק שמדובר בדף מרתק שמיטיב להמחיש את אווירת הנעורים הקסומה של אז.

    אשרינו שזכינו לחוות בזמן אמת את אותם ימים מרתקים,
    את אותה אחווה מיוחדת ששררה אז במעגלים החברתיים של כוחותינו,
    אי שם בתחילת עד אמצע שנות השבעים.
    איך היינו כמו כת אליטיסטית שהדבק המאחד את חבריה הוא הסקרנות והאהבה האינסופית לאותה מוסיקת עולם של פעם.

    שוב, תודה רבה מקרב לב לכל מי שכתב.
    אשכרה עשיתם לי את היום.

  2. סטריאו ומונו:

    Eli Natan בפייסבוק: קשה להאמין כמה טעויות במאמר, למשל ציטוט: “מול פאז קמה “מנגו” של הלל אברמוב ומיקי דותן”. החנות מנגו הוקמה ב 1973 הרבה לפני פאז ועברה בעלות לשניים שמוזכרים כאן ב 1974 כשאף אחד לא ידע להגיד פאז! ליד מנגו הוקמה חנות בשם במבילי גם הרבה לפני פאז. אני בעד תיעוד של חנויות היסטוריות אבל אם כבר עושים את המאמץ כדאי לדייק

    • יהודה בן-מוחה:

      חיפשתי את המילה “תיעוד” בכתבה ולא מצאתי. במקרה שלי, פאז הייתה החנות הראשונה שבה יכולתי לשבת שעות ולשמוע כל מוסיקה שרציתי. פעם אחת קניתי במנגו, The Johnstones, ולא חזרתי לשם יותר. פשוט לא אותה חוויה. לכן, דווקא “פאז” זו המילה הראשונה שידעתי להגיד. בחיי אלוהים.

  3. אייל:

    כמי שגדל בתא זכור לו עוד שתי חנויות מיתולוגיות דיסקו טון ומודוס(imp) שהיו צמודים אחד לשני בדיזנגוף 94, פינסקר 66, כיכר דיזנגוף
    אני יודע כי עבדתי בהם במהלך 89 -94

  4. חתיכת סקירה היסטורית, רק עכשיו נפלתי לכאן למרות שלא מעט משוטט במונו וסטראו..
    כן, זה אני,
    הבלוג של יובל אראל
    http://yuvalerel.wordpress.com

  5. Hagai Mohar:

    יהודה תודה על המאמר -”טונות” של נוסטלגיה..חגי

  6. ניר:

    כתבה באמת מרתקת למרות מס אי דיוקים. למשל: קצת אחרת היתה בתחילה בדיזנגוף ואח”כ עברה לרח פינסקר. אבל זה באמת שולי. אני זוכר אותך יהודה כמוכר באוזן השלישית. אני גם הכרתי את אחותך מלימודי באוניברסיטה. היא היתה מתרגמת סרטים.
    לא ידעתי כמובן שאתה ניהלת את החנות. אני זוכר אותך ואת אלי חיון כמוכרים הראשיים. ודוקא היחסים ביניכם היו טובים מאוד. לא ידעתי למה עזבת וגם בסוף העולם ביקרתי. דרך אגב את אלי חיון הכרתי כמה שנים לפני כן כבחור בת ימי צעיר שאהב מאוד פרוגרסיב אנגלי. הייתי הולך איתו יחד עם חבר נוסף בשם יוסי קוריאל באלגרו והייתי מכיר לו להקות פרוגרסיב חדשות. הרבה בזכותי הוא ניכנס לתחום התקליטים. יותר מאוחר מכרתי לו את כל אוסף התקליטים שלי כאשר עברתי לדיסקים.
    האמת שאתה מדבר על מוכרי תקליטים אנטיפתיים באוזן, אבל גם אתה עשית עלי בזמנו רושם של אחד מאותם אנטיפתיים. במיוחד משום שנקטת ב”חטא” הבלתי ניסלח שנקטו ונוקטים עד היום כל המוכרים באוזן. חטא לקיחת תקליטי מציאות שמגיעים לחנות, לעצמם. זה קרה איתך עם להקת נייברהוד צילדרן האמריקנית. לא נישכח ולא ניסלח. אבל אולי טעיתי לגביך. מי יודע.

    • יהודה בן-מוחה:

      בתחילת הדרך הגעתי לאוזן כדי לעזור לדורון, ובשנה הראשונה עשיתי זאת מעת לעת אחרי שעות העבודה וללא שכר כלשהו. כל העבודה על “זהב שחור 2″, למשל, נעשתה לגמרי בהתנדבות. אז כמובן שציפיתי לפחות לצאת מזה עם כמה מציאות… בשנת 1988, לעומת זאת, כשהתחלתי לעבוד בחנות בשכר, נדרשתי להרגיע בהתאם להנחיות של מיקי, וכך היה. מאוחר יותר, כשאלי הגיע לאוזן, שאלתו הראשונה הייתה: “איך שותים כאן”, ולקח לי רגע להבין שהכוונה הייתה בדיוק למה שציינת. בקיצור, כנראה שזה חלק מהמחלה, כמו לזכור אירועי תקליטים כאילו היו אירועים טראומטיים בחיים. ציינת את “נייברהוד צ’ילדרן” – אירוע שלא זכור לי, ואתה לא תשכח ולא תסלח. לי זכור אירוע של התקליט “אושיק לוי” (זה מכבר) עם למינציה ביתית שעשיתי בעצמי והבאתי לאוזן כדי להראות למישהו, ונגנב ממני בחנות. יש רק תקליט אחד כזה, והוא גנוב. אירוע נוסף שנצרב בזיכרון – תקליט של “Euphoria” שהזמנתי מחו”ל באמצעות קוריאל הנ”ל, אשר למרות שקיבל את הכסף מראש, אמר לי כשהתקליט הגיע “לא ידעתי שזה תקליט כזה טוב. שכח ממנו, לקחתי אותו לעצמי”. הרבה דברים חשובים יותר שכחתי מאז, ודווקא את אלה אני זוכר. מחלה.

      • יהודה בן-מוחה:

        פתאום קלטתי עוד משהו בעקבות ההערה שלך: את הלוגו של “זהב שחור” כיום ציירתי עבור “זהב שחור 2″ כשעוד עבדתי ב”כלל ניהול ונאמנות” ועדיין לא קיבלתי משכורת מהאוזן! אני צריך להתקשר לעורך דין?

  7. טורנטור:

    חבל שלא הזכרתם עד כה את חנות התקליטים הטובה ביותר בישראל שפעלה רק בין השנים 1983-1984 ושמה Z MUSIC בככר מנורה בירושלים. בחנות זו ניתן היה להשיג אלפי אלפי סינגלים 7″ יפנים מקוריים מכל שנות ה-70 וה-80, כאשר החנות עסקה בחומרים נדירים ביותר כגון בוטלגים באלפים והוצאות מוגבלות אמריקאיות של החוף המערבי והתמחתה במוסיקת AOR.
    כאשר נפתחה החנות נכנסתי להלם בראותי קטלוג ובו למעלה מ-350000 סינגלים יפנים ואחרים שניתן היה להזמין דרכם. נהגתי לחסל משכורות שלמות שם.
    המחירים שם לא היו זולים אבל דברים שלא ניתן היה להשיג בשום חנות בתל אביב הגיעו לחנות הירושלמית ודי מהר. עוד זכור לי ארגז קרטון גדול שהגיע לחנות באחד מימי שישי של חורף 1983 ובו עשרות סינגלים מיוחדים ובוטלגים של גריידפול-דד מתוצרת אפריקאית עם עטיפות יחודיות רק למהדורות האפריקאיות הנ”ל או סדרת 7 תקליטונים יחודית מתוצרת טוגו באפריקה של להקת TOTO שכיום שווה אלפי דולרים עם עטיפות מושקעות כמו ביפן, אך מתוצרת טוגו.

    • זד:

      זוכר, החנות הכי בינלאומיות בארץ, בזמנו לא היה לי כסף לקנות מהם, היו יקרים, בפיקדילי
      היה הרבה יותר זול.
      אחר כך הגיעו הדיסקים ונראה לי חלק גדול מהמלאי גיע לפיקדילי, כך קניתי את על ניק דרייק בשקל לתקליט. עדיין מנגנים אצל בני.

  8. עופר בלום:

    חנות הדגל שלי בשנות ה70 יש מוכר אחד שלא אשכח אינציקלופדיה מהלכת על שתיים איש צנוע וחביב … דורון יש רק אחד ישר כוח אוהב אותך

  9. אייל שוורץ:

    חנות מדהימה המון כסף השארתי שם

  10. גידון תל אביב:

    החנות בתמונה היתה של ידידי אברי רוזנטל גיטריסט שבתחילת שנות ה80 התחתן עבר לגרמניה שם עסק לפרנסתו בציורים ומכירתם יש לציין שניגן בלהקת זבוב חזר ארצה בתחילת שנות התשעים שבסופן עברשובלגרמניה שבדרך שהה בארהב הולנד מנגן בלהקה בגרמניה הוציא מס דיסקים בהשראה של זאפא וטובים אחרים ברצוני לציין זמרת מדהימה נעשה הכל שיופיע בארץ כדאי

    • אברי רוזנטל:

      גידון היקר, גם אתה גיטריסט מצויין שאני מכיר כבר למעלה מ 40 שנה.. מאז הלז פול הראשונה שלו.. נשארת ים של שמחה והומור, תודה רבה!

  11. Yishai Sweartz:

    אחלה כתבה זוכר את החנות שלך

  12. ערן רייס:

    תודה יהודה, על הידע הרב, השקדנות והדייקנות במידע.
    לי דווקא נראה לגיטימי שאתה מוסר את גרסתך להשתלשלות העניינים שלך עם האוזן השלישית.

    • יהודה בן-מוחה:

      תודה, ערן. תגובה עניינית ממישהו שהיה שם.
      בהחלט השתדלתי להתמקד במה שמעניין, לא בקטעים אישיים.
      גם תגובות אישיות שהגיעו אליי בערוצים השונים לא העליתי לכאן מאותה סיבה.

  13. עוזי עזרתי:

    יהודה, תודה על כתיבתך, זה בהחלט העיף אותי בחזרה לימי ילדותי בשנות השישי-שבעים. אני אגב התגוררתי ברחוב שילה, פניה ראשונה מבלוך ימינה מככר מלכי ישראל דאז, ולמשפחתי היתה חנות ברחוב דיזנגוף ממש לא רחוק מפינת פרישמן כך שהחנויות הללו היו בהחלט חלק מנוף ילדותי. אני הייתי בעיקר רוכש ממנגו שהיא לדעתי בהחלט ספינת הדגל, מפאז פה ושם אבל הרבה מאוד משוקי וייס במסדה בפסאז’ הוד, בחנות שפנתה לרחוב פרישמן, וזה בעיקר בגלל היידע והסבלנות של שוקי עצמו. בכל מקרה כתבה שאותי מאוד עניינה וריתקה. הערה צנועה- ברור לי שמערכת היחסים בין העוסקים במלאכה באותן שנים בתחום שנויה במחלוקת ובעולם העסקי יש עניינים שגורמים לעתים לעוגמת נפש. אני חושב שכדאי להימנע מלהיכנס לעניינים אלו, הם בדרך כלל פחות מעניינים את הקורא, אם כי, כך אני מעריך, נותנים פורקן נפשי לכותב עצמו. תודה רבה על השיתוף.

  14. יוסי גורקה:

    כתבה נוסטלגית מרתקת ביותר המעלה זכרונות מן העבר מהימים הטובים שהיו פעם ואינם עוד…

    לגבי חנות ‘רדיו אוניון’ שהיתה ברחוב דיזינגוף 116, למיטב ידיעתי שמה של החנות שונה מאוחר יותר לשם ‘רדיו דיסק’. זו אגב היתה חנות התקליטים הראשונה שלי בתל אביב שבה רכשתי מוסיקה, היה זה בשנת 1985. החנות הייחודית הזו התמחתה במוסיקה קלאסית ובמוסיקה למחול.

    חנות התקליטים גלרון ברחוב אלנבי 94 (ומאוחר יותר חנות אלגרו שהחנות המפורסמת שלה היתה ברחוב שינקין 10) היתה למעשה חברת תקליטים, חברת גלרון בע”מ. חברת גלרון בע”מ הוקמה בתאריך 22/12/1957 ומייסדיה הראשונים של החברה היו אהוד בר-יהודה ויצחק קנסבך. על פי תזכיר ההתאגדות של החברה, החברה עסקה בשנותיה הראשונות בשיווק של מוצרי חשמל בידוריים כמו מקלטי רדיו, פטיפונים, ציוד הקלטה והשמעה, טלויזיות, וגם תקליטים. חברת גלרון בע”מ עסקה גם בהפקת תקליטים ותקליטיה של החברה יצאו תחת המותג ‘גלטון’. לחברת גלרון בע”מ היתה סקציה ענקית של תקליטי מוסיקה חסידית, חזנות, ואידיש. החברה גם הוציאה תחת המותג ‘גלטון’ את התקליטים של האחים ראובני. בשנות פעילותה האחרונות של החברה, מנהליה ובעלי מניותיה היו אברהם זבורובסקי ואריה אלמוג.

    ראוי להדגיש ולציין שכל המסמכים של חברת התקליטים תקליטי סי.בי.אס בע”מ (לפני הפיכתה לחברת NMC בשנת 1988), אבדו לחלוטין למעט תזכיר ההתאגדות של החברה. ואילו כל המסמכים של חברת הד ארצי עד לשנת 1973, נמצאים ככל הנראה בגנזך המדינה אם לא אבדו.

    בכבוד רב
    יוסי גורקה

  15. Omer Hermesh:

    אלחוט אהובתי.אבן גבירול.

  16. אלי פיכמן:

    יהודה שלום,
    כתבת רשימה נהדרת שמחזירה אותי אחורה בזמן אל הנוסטלגיה היפה של נעורי.
    יחד עם זאת, הייתי רוצה להתייחס לחלקם של הדברים – זאת מבלי להיכנס למערכות היחסים האישית שלך עם הנוגעים בדבר – נושא שאיני יודע עליו דבר וחצי דבר ואין לי בו עניין ואינטרס כלל ועיקר. ההתייחסות קשורה אך ורק לזיכרונות שלי, ויכול שגם הם לא מדויקים עד הסוף, מה עוד שאני צעיר ממך בכמה שנים…
    עניין אחד לפחות, מגובה במקור מהתקופה. כוונתי לכך שחנות “מנגו” היא דווקא זו הראויה להיקרא מיתולוגית ולא “פאז”. מדובר בשנה מאוד מוקדמת, 1971. שני סטודנטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, סטיב גילסטון ומישל אופטובסקי, פותחים את חנות התקליטים “מנגו” בכיכר מסריק בת”א, שבראשית דרכה תפקידה העיקרי היה לספק שירותי מוזיקה למסיבות ברחבי העיר. מהר מאוד היא הפכה למוסד תל אביבי. איני יודע איך הפכו מיקי דותן והלל אברמוב לבעליה מאוחר יותר, אבל אני מניסיוני בשנים 1974 עד 1975 אני זוכר במפורש שהחנות “הנשכנית” יותר הייתה “מנגו”. את הבוטלגים יכולתי להשיג באמצע שנות ה70 רק ב”מנגו” ולא ב”פאז”… זאת, למיטב זכרוני, הייתה גם הסיבה שהיא נסגרה ב1977 (המשטרה), ואת מקומה החליפה לשנה וחצי החנות “רוקהאוז” שלא מוזכרת ברשימתך (אגב, “מנגו” חזרה לתקופה קצרה לפעול כמה חנויות במעלה הכיכר, אך איני יודע מי היו הבעלים אז). חנות נוספת, שהזכרת בכיכר מסריק, הייתה אכן “במבילי”. למרות שבאמת מבחינת תקליטים היא לא יכלה הייתה להתחרות בשתיים האחרות (הזמנתי אצלם וקניתי את OUT OF THE BLUE הנפתח והמשגע של ELO בתוצרת חוץ), הייתה לה אטרקציה שזכורה רק מחנויות סיקסטיז בחו”ל – תאי האזנה מיוחדים!
    יש לי רושם שקצת פספסת עם החנויות של סוף שנות ה70, במיוחד לגבי אותן חנויות שהיו בסצנה של הפאנק ו”הגל החדש”, מאחר ואתה היית כנראה בתקופה זו עדיין בז’אנר הפרוגיסטי (למרות החיבור המאוחר שלך עם סצנת האינדי הישראלית).
    אני לעומת זאת, בסוף שנות ה70 ובשנת 1980, הסתובבתי ב”רוקהאוז” (שהוזכרה לעיל), ב”רקורד” (חנות שפעלה כשנה וחצי באבן גבירול ממול לעירייה בבעלות בחור אירי ויבאה תקליטי פאנק) ו”מסדה” (לא החנות המקורית שהזכרת, אלא חנותו של שוקי וייס מיודענו, מחוץ לפסאז’ הוד). לדעתי, אחד הכישלונות של “פאז” בשנות השמונים, היה חוסר יכולתה להתאים עצמה לז’אנרים וגם לפורמטים (הסידי כמובן) החדשים. מבחינתי, דווקא חנות “נוסטלגיה” שהזכרת ליד קולנוע “פאר”, הייתה חנות יד שנייה אמתית (גם אם יקרה יחסית לנער צעיר כמוני), ולאו דווקא “פאז” (בכל אופן “פאז” הייתה החנות בה רכשתי את כל אלבומי הביטלס הראשונים שלי, יד ראשונה מודל אמצע השבעים, בהדפסות אמריקאיות נוצצות). ואגב, אני כנער צעיר עבדתי גם ב”אלחוט” (חנות שכללה רק הדפסות ישראליות, כפי שהזכרת, אבל די גרועות של אותה תקופה) בקיץ 1976 (בחופש הגדול) וביקשתי בתמימות מהזוג המבוגר שניהל אותה, לקבל את שכרי בתקליטים…
    ALL AND ALL, רשימתך כאמור מעניינת ומרתקת והיא הוסיפה לי גם לא מעט אינפורמציה שלא ידעתי עליה, במיוחד על החנויות המוקדמות יותר. הלוואי ותמשיך במלאכה יפה זו!
    אלי פיכמן

    • יהודה בן-מוחה:

      תודה על הפרטים והמידע החשוב!
      אכן הייתה לי נקודה עיוורת באמצע שנות השמונים, כשהייתי ממוקד בדברים אחרים. את סוזי והבנשיז למשל, פספסתי לגמרי כשהופיעו בארץ והכרתי רק מאוחר יותר בימי “נייר”, כשמוטי שהרבני השמיע לי אותם בביתו, בצד סייקיק טי-וי ותעשייתיות נוספות. בהמשך הם הפכו לאחת הלהקות האהובות עליי ביותר, להקה שלא מצאתי שנייה לה עד ששמעתי לראשונה את “פלסטיק ונוס”.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה):

        אח סוזי סו! ב1978, כשאני וחברי הטוב ניר תומר התחלנו לקנות תקליטי פאנק, וההיצע בישראל היה מאוד מצומצם, החלטנו, בתמימותינו הנערית, לשלוח מכתבים לחברות תקליטים בחו״ל עם בקשה שיציעו לנו למכירה תקליטי פאנק שברשותם… כמובן שמרובן לא קיבלנו כל תשובה, למעט אחת. עובדת יהודיה בסניף האנגלי של חברת פולידור כניראה ריחמה עלינו והחליטה לשלוח לנו מספר סינגלים חינם אין כסף! בינהם, את הסינגל הנפלא של סוזי והבנשיז, שאותו הכרנו מתוכנית הפאנק השבועית ברשת ג׳ עם גבי ינון, Hong Kong Garden. אכן היו זמנים 🙂

  17. קיפוד:

    אחלה כתבה תודה

  18. אהרון מורג:

    מאמר מרתק ומעורר נוסטלגיה לחנויות התקליטים שאהבנו, שבילינו בהן שעות ומצאנו, לפעמים, אוצרות שחלקם שמורים עד היום.

  19. שמעון כץ:

    הלואי ותקום החנות !

  20. Aviad Man:

    מרתק!

Leave a Reply to יהודה בן-מוחה Cancel reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

©2024 סטריאו ומונוSweetHome :אחסון