בשנת 1956, יצא לאור אריך הנגן הראשון של "הד-ארצי", שושנה דמארי "פניני המזרח" שפתח את "סדרת המונו" AN 10 של אריכי הנגן בחברה וציין את המעבר מתקליטי 78 סל"ד (סיבובים לדקה) קצרים לאריכי נגן בקוטר "10 (10 אינץ' = 25 ס"מ) ובמהירות 33 סל"ד שהכילו בדרך כלל ארבעה שירים בכל צד. תקליט חלוצי זה קיבל את המספר הקטלוגי 10-01 AN.
"פניני המזרח", לייבל ראשוני שנגזר מלייבל 78 סל"ד מאותה תקופה
ספרור סדרת המונו AN (Arich-Nagen) + מספר שנה + מספר סידורי (10 = 1956, 11 = 1957 וכן הלאה) איבד משמעות במהרה, כאשר כבר בשנת 1957 הופקו יותר מ-100 אריכי נגן והקידומת התחלפה לפני סוף השנה. סדרת ה-"10 נמשכה עד 37 AN, כשבמקביל לה נפתחות גם סדרות נלוות, AN 30 שהוקדשה ללהיטי התקופה האיטלקיים, AN 50 שהוקדשה למוסיקת פופ מערבית, 61 AN ואילך שהוקדשה בעיקר ליידיש, פולקלור וכדומה ועוד, חלקן תחת לייבל הבת Arton. בסוף שנת 1957, מתבצע דילוג לקידומת חדשה, 41 AN, שמבשרת את אריכי הנגן בקוטר "12, שבין הראשונים מהם היו להקת פיקוד מרכז "שמע חבר!", משה אושרוביץ "ארצנו הרוקדת" ולהקת איילון "בקיצור ולעניין".
גלגולי מונו
בתחילת 1968 מגיע לחברה ציוד חדש לחיתוך בסטריאו ולרגל המאורע נפתחת סדרה חדשה, 14000 BAN. התקליטים הראשונים בסדרה זו הם עדיין הקלטות מונו, אולם מק"ט BAN 14034, מרטין מוסקוביץ – "מסיבת ריקודים ישראל" הוא תקליט שמח, קופצני, מודרני, ובעיקר סטריאופוני, שמבשר את העתיד לבוא. עתיד זה יכלול כבר בחודשים הקרובים את אריכי הנגן הראשונים של עדנה גורן, פסטיבל הקצב הישראלי, השלושרים, ואף הצ'רצ'ילים – תקליט שהמסע שעברו הקלטותיו ממונו לסטריאו חרוט בין רצועותיו – ממונו מלא דרך מונו משודרג לסטריאו על ידי תוספת ערוץ של גיטרה או כלי הקשה ועד לסטריאו מלא. "מסיבת ריקודים ישראל" החלוצי כולל בין השאר גרסה אינסטרומנטלית לשירים "פגישה במילואים" משירי "ירושלים של זהב" ו"אינך יכולה" משירי "החלונות הגבוהים".
תחילתה של תקופה נפלאה
בתחילת הדרך של תקופת הסטריאו, נראה שהיה בלבול מסוים בין הקלטת סטריאו, הקלטת מונו, חיתוך (יצירת החריץ שבתקליט) סטריאו וחיתוך מונו. בטכנולוגיית המונו של שנות החמישים המחט נעה במישור אופקי ימינה ושמאלה כדי להפיק את הצליל, וראש הפטיפון קורא בהתאם. בטכנולוגיית הסטריאו המחט נעה בשני מישורים אלכסוניים (45 מעלות הצידה כל אחד) כדי להפיק שני צלילים בו זמנית, שלקריאתם כסטריאו נדרש ראש סטריאופוני (חדי העין יבחינו שגם בסטריאו, צלילים בולטים שמוקלטים באמצע "במת" הסטריאו, כמו צלילי באס חזקים, עדיין מכתיבים תנועה עיקרית במישור האופקי שהיא גם זו שנראית יותר לעין). בכל אופן, המחט המתווכת בין הראש והתקליט נשארה אותה מחט בעיקרון, וכאן הגאונות שאפשרה להשמיע תקליטי מונו בפטיפון סטריאו וההפך, לפליאת הצרכנים הנבוכים של אותה תקופה.
מונו, אפשר לנגן גם בסטריאו (וההפך!)
מה קורה כשלוקחים הקלטת מונו וחותכים אותה מחדש בציוד סטריאו? ובכן, החיתוך הוא אמנם סטריאו אולם הצליל נשאר מונו. האם הוא נשמע בדיוק אותו דבר כמו חיתוך המונו? כן… אבל רע יותר, מאחר שכעת הוא מושמע משני ערוצים שרק בעולם מושלם יכולים להיות זהים זה לזה, מיושרים לחלוטין עם המחט ונאמנים לגמרי לצליל המונו המקורי, או אולי טוב יותר, בזכות השימוש בדור חדש ומתקדם יותר של ציוד מיקס וחיתוך. ייתכן שזה ההסבר לכך שהוצאות חדשות של מספר תקליטי מונו הופיעו בציון "סטריאו" גם עם קידומת המונו הישנה, וכמובן הקלטת המונו עצמה. ייתכן שהכוונה דומה לציון "Stereo Playable on Mono" שהיה נהוג בחו"ל כדי להרגיע את הקונים שגם אם יש להם בבית רק מכשיר מונו, הוא בהחלט ישמיע גם את התקליטים החדשים. יתכן גם שהכוונה הייתה "מתאים למכשירי סטריאו", להבהיר שגם אם ההקלטה היא מונו, אין לחשוש שמא תישמע רע בפטיפון סטריאופוני. אחת מהוצאות החו"ל המוקדמות במונו של "ירושלים של זהב" הופיעה בציון "Compatible Stereo" במובן דומה. (עדיין לא הוברר לנו באיזו מדינה הודפס תקליט זה – מספר 5 ברשימת הגרסאות בדף התקליט). ההוצאה הראשונה המקומית של "ירושלים של זהב" עם ציון "סטריאו" על הלייבל (ורוב הוצאות החו"ל המקבילות) הכילה את כל אותן הקלטות שהופיעו בתקליט המונו, אבל במיקס סטריאו אמיתי. זהו מקרה יוצא דופן, שכן תקליטים אחרים שיצאו בארץ במונו ובחו"ל בסטריאו (עליזה גבאי "במקצבים חדשים", חדוה ודוד האדום) זכו לגרסת סטריאו בחו"ל בלבד.
מונו (בארץ), סטריאו (בחו"ל)
כשמדברים על הוצאה ראשונה, שנייה ואילך, החלוקה אינה ברורה לגמרי. האם מה שמבשר על הוצאה חדשה הוא חיתוך חדש? עיצוב שונה של העטיפה? לייבל שונה? החיתוך הראשון (והמושלם, יגידו רבים) של "החלונות הגבוהים" קל לזיהוי גם בלי כניסה למספרי מטריצה (מספרים מזהים שנחרטו על תקליט המאסטר בקרבת הלייבל) – זהו החיתוך שבו השיר "ילדה קטנה" בסוף צד ב' מגיע עד הלייבל ללא מקום להרצה לצורך הרמת זרוע הפטיפון. אצל מאזינים רבים במכשירי התקופה, המחט התרוממה מתקליט זה עוד לפני תום השיר. חיתוך זה קיים עם לייבלים שונים (אדומצהוב, שחור, ירוק ללא "סטריאו"). האם זו אותה הוצאה? ובכן, בראייה של "סטריאו ומונו" יש הפרדה בין שתי תקופות וציודי מיקס וחיתוך, תקופת המונו (שחור, אדום, סגול, אדומצהוב), ותקופת הסטריאו (ירוק לסוגיו), שנוסף לה הציון "סטריאו" על קדמת העטיפה, לציון חיתוך בסטריאו גם אם לא בכל המקרים המוקדמים נעשה באמת חיתוך חדש. לכן מבחינתנו הלייבל האדומצהוב והשחור הם ההוצאה הראשונה של "החלונות הגבוהים" כאשר האדומצהוב קודם לשחור, הלייבל הירוק, הוא כבר הוצאה שנייה, והלייבל הירוק בחיתוך סטריאו – הוצאה שלישית. ומה עם לייבל ירוק שהודבק על ההדפסות האחרונות של "החלונות" במטריצת המונו המקורית? ברוב המקרים (מלבד "החלונות" בחיתוך של "ילדה קטנה") לא פשוט לזהות מקרים כאלה ללא כניסה למספרי מטריצה, ולכן לטובת הפשטות, הלייבל הירוק נחשב להדפסה חדשה, גם מאחר שהוא תמיד בא אחרי הלייבלים הישנים יותר.
"החלונות הגבוהים", הוצאה ראשונה, צד 1: מספר מטריצה 1807
אבל אם החיתוך הראשון של "החלונות הגבוהים" קיים באדוםצהוב, שחור וירוק, האם פירושו של דבר ששלושתם זהים מבחינת האיכות? ובכן, ממש לא, וכאן אולי טמון הגורם האמיתי שמצדיק את החיפוש אחר ההוצאה המקורית, "הגביע הקדוש" של האספנים. הדפסות ראשונות של תקליטים בתחילת שנות השבעים בארץ היו זהירות מאוד, ולעתים קרובות הודפסו בתחילה לא יותר מ-200 עותקים. החיתוך (למעשה, ה"סטמפר" שנוצר מהחיתוך) אופסן לאחר מכן, ובגלל מספר העותקים הקטן נשלף מהארון מאוחר יותר ונעשה בו שימוש חוזר, אולי אחרי שטיפה וטיפול מלא אהבה, אבל בטח לפחות מספר פעמים לפני שעברו לסטמפר חדש (אם בכלל השתמשו בסטמפר). בפעמים אלה יש להניח שאולי נוספו לסטמפר הישן כמה חלקיקי אבק ואולי עקמומיות לא מורגשת או טביעות אצבע? בקיצור, ירידה באיכות. למי שהתהליך הטכני המפורט יותר מסקרן אותו, קראו את רשימתו של עמיר קסנר, מהקלטה לתקליט, מה קורה בדרך? ואם ההדפסה הראשונה מהסטמפר הראשון או מהאמא הראשונה היא האיכותית ביותר, אולם כולן גזורות מאותו חיתוך, כיצד נזהה אותה? ובכן, אם לא ניתן להבחין בהבדלים באיכות, האם זה משנה? סליחה!!! כמובן שכן. וכאן מקבל הלייבל את חשיבותו. מעט מאוד תקליטים יצאו עם לייבל אדוםצהוב, ולכן אפשר להניח שזה היה הלייבל של ההדפסה הראשונה של אותם 5-6 תקליטים, ומשלייבל זה נגנז בחופזה, ההדפסות נמשכו עם הלייבלים המקובלים באותה תקופה, השחור או הסגול, עד שהופיעה גרסה חדשה של הלייבל האדוםצהוב, הפעם בצבע ירוק, והחליפה אותם.
החלונות הגבוהים הוצאה 1, 1.1, 2
תקליט האוסף "ירושלים של זהב" נולד באותה שנה ועבר מסלול דומה מבחינת ההוצאות (אדומצהוב, שחור, סגול, ירוק לסוגיו) כמו "החלונות הגבוהים". תקליט זה היה אחד הפופולריים בתולדות המדינה ואף זכה להוצאות חו"ל רבות. מתקליט "החלונות" ידועה לנו רק הוצאת חו"ל אחת – ההוצאה הארגנטינאית שיצאה בזמן אמיתי, עם חיתוך ארגנטינאי שונה: הווליום נמוך יותר, המיקס "טרבלי" פחות ואין צמידות בין "ילדה קטנה" והלייבל. המסלול הדומה של שני התקליטים מכיל עדיין כמה תחנות ריקות – וריאציות שלא נתקלנו בהן עדיין, ונשמח אם מישהו יעדכן אותנו: לייבל סגול בהוצאה הראשונה של "החלונות"? הסבר מדוע תקליט "החלונות" לא נכלל בסדרת "טעם של פעם"? הוצאות חו"ל נוספות של "החלונות"? (הוצאות ידועות של "ירושלים של זהב" מפורטות בדף התקליט). ועוד שאילתה: קיימים מקרים רבים למדי של תקליטים שיצאו בשנת 1967 עם מספור מונו וקידומת BAN, כמו למשל… נכון מאוד – "החלונות הגבוהים" ו"ירושלים של זהב". מתי אם כן נולדה באמת הקידומת BAN, ומה מייצגת האות B? באותה מידה קיימים גם מקרים רבים של סדרת 14000 עם הקידומת AN (עד שנת 1972 בעיקר ושוב בתחילת שנות ה-80 לתקליטי ילדים). למה מה? ספרו לנו ונשכיל. מסימני התקופה (שלנו) הוא שדווקא תקליט "החלונות" הודפס מחדש בוויניל, ולא "ירושלים של זהב" הפופולרי והנמכר הרבה יותר בזמנו.
ירושלים של זהב, ממונו לסטריאו
הלייבל הירוק של הד ארצי שרד שנים רבות בווריאציות שונות, כולל סדרת "טעם של פעם" ווריאציות ייחודיות לתקליטים או לאמנים מסוימים, עד להופעת לייבל הוויניל האחרון ושירת הברבור של ימי הוויניל בהד ארצי בסוף שנת 1989, לייבל שנראה בין השאר בתקליטי "המסיבה" של אלונה דניאל, "אגנתה" של נושאי המגבעת ו"הצריחה" של החברים של נטשה. מבחינת המספור, סדרת 14000 BAN שמרה על רצף מסודר למדי לאורך השנים עם וריאציות משנה כדוגמת YAN (תקליטי ילדים, "ראש כרוב") CAN (מופעים, פסטיבל 1972 ועוד), DAN ("הרכבת שלי", הפסטיבל החסידי 1982), MAN (אוספים "ניחוח סתיו", "משלנו", "קופמן"), PAN (להקת הנח"ל "הפלמ"חניק" – טעות?), ANP (תקליטים שונים של עפרה חזה, אדם "סוד"), BAP (גוב "דרך ארץ" – טעות?), PRT (הפקות פרטיות, "מלכת האמבטיה"), DS (דוקומנטרי: אריה אבנרי, בן גוריון, מנחם בגין), MS (מקסי סינגל – עפרה חזה, "גלבי") ואפילו ACUM (דני רובס). מספר מצומצם של פריטים זכה לקידומת חריגה של 16000 BAN או 16000 PRT (למשל, "שליחי הנשמה"). באופן מוזר, גם בתקופת הלייבל הירוק הייתה עדנה קצרת ימים ללייבל המונו האדום הוותיק בווריאציית סטריאו למשך 5-6 אלבומים בתחילת 1971, (מק"טים 14156-14160 BAN). סטוק של לייבלים ריקים שנמצא במקרה?
לייבל אדום סטריאו, לייבל אחרון
הערה חשובה: המספור הקטלוגי מוקצה כמובן עוד לפני עיצוב והדפסת הלייבלים והעטיפות, ובעצם, בשלב מוקדם מאוד של כל פרויקט שיכול לארוך חודשים ואף שנים, כשלכל תקליט נדרש פרק זמן שונה להשלמתו. לפיכך, ברור שסדר המק"טים מעיד רק בקירוב על תאריך יציאת התקליט בפועל לחנויות או לרדיו. הערה נוספת היא שחלק מהמק"טים באותן סדרות הוקדש להוצאות מקומיות של תקליטי חו"ל, מה ששובר פעמים רבות את הרצף כשמדובר בתקליטי אמנים ישראליים בלבד. בכל זאת, ובהיעדר תיעוד מסודר יותר מחברות התקליטים, זה בערך המידע העקבי ביותר שיש לנו. ושוב, רשימה זו כוללת יותר מסקנות מאשר עובדות שהתקבלו ממקור ראשון, ולכן כל עדכון ותיקון על בסיס ידע ממקור ראשון יתקבל בשמחה.
לפני השארת תגובה, עברו על הדף שאלות נפוצות,
ייתכן וכבר ענינו לשאלתכם. למשל:
אנחנו לא קונים ולא מוכרים תקליטים,
ולא מתקשרים למספרי טלפון לא מוכרים.