דורון אייל, המכונה (בכינוי שהמציא לעצמו) "שולץ" או "שולץ האיום", היה אחד הפעילים הבולטים במוסיקת השוליים הישראלית של סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, וזאת בלי להיות מוסיקאי כלל. הוא השתתף בסצנת "הגל החדש הישראלי" של הימים ההם, תחילה כלוויין של רמי פורטיס, אך עד מהרה גם כדמות עצמאית ומקורית. למרות שלא היה זמר או מוסיקאי, הצליח אייל להשפיע על מוסיקת השוליים של התקופה, כאמן (של מיצגים וקולנוע) שהיה לו מה להגיד גם בתחום הרוק. הוא היה בין הראשונים בסצנה ההיא שניתנה לו הזדמנות לעשות את זה, ובכך היה חלוץ בתחומו.

ביוגרפיה

את הפעמים הראשונות שלו על הבמה עשה "שולץ" ב-1978 כמנחה ואורח בהופעות להקת מים חמים של רמי פורטיס. על העובדה שלא ידע לנגן הוא כיסה בהופעה כריזמטית בה בנה דמות רובוטית מופרעת שנעה על הבמה בעצבנות וצורחת משפטים סתומים בעברית וגרמנית. גם לחבריו לא הפריע חוסר הידע המוסיקלי שלו ולהפך, הם נהנו לשתף אותו במופעיהם, כפי שאפשר ללמוד, לדוגמה, מפרסומת "מופע יום העצמאות" של 1978 ב"בית ארלוזורוב" בתל אביב. שאול גרוסברג, מפיק האירוע, כתב כך: "תגלית השנה, רמי פורטיס, בשירה עם נטע וייסמן, דיוויד גרייבס בבס, יוסי בוזין בתופים ו"שולץ" בכאסח".

בכתבה בטלוויזיה על "נוער בישראל ביום העצמאות 1978" פרש אייל את משנתו הפנקיסטית בראיון משעשע לגרוסברג, שדן איתו בשאלה האם המשולש שעל ראשו מסמל פאנק.

בהמשך אותה שנה השתתף אייל גם בתוכנית הטלוויזיה "עלי כותרת" של ירון לונדון, כשליווה את פורטיס בריקוד רובוטי בשיריו "דבש" ו"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי".

לצד הופעותיו על הבמה יצר אייל גם שני סרטי קולנוע קצרים: "שולץ" (בכיכובו של פורטיס) ו"יוסף יוסף". הוא גם הופיע עם פורטיס, למשך שלוש שניות, בסרטו של אבי נשר "דיזנגוף 99".

בסוף שנות ה-70 יצר אייל גם מיצגים (או ליתר דיוק פרודיות על תופעת המיצגים). אחד מהם, "אמנות מהי?", הוצג ב"גלריית הקיבוץ" בתל אביב ועורר סערה מסוימת בגלל הנושא המרנין: שעה שלמה בה הוצג ישבנו של אייל בליווי הקלטות מתאימות ופצצות סירחון. זו הייתה הפעם האחרונה בה הוזמן להציג בגלריה...

ב-1981 היה אייל אחראי להחזרתו של פורטיס, אחרי תקופת הפסקה ודיכאון, לפעילות מוסיקלית. הוא הזמין אותו להצטרף כגיטריסט ללהקה בה היה הזמר והסקסופוניסט, להקת כרומוזום. הלהקה הופיעה במועדוני תל אביב החדשים ובעיקר במוזיאון תל אביב, ואף הקליטה מיני אלבום בהפקת אריק מלול וחיים דור.

לאחר חודשי פעילות אחדים סולק אייל מהלהקה שהקים (פורטיס השתלט על העניינים והמשיך אל כרומוזום 2 ). בתגובה עבר "שולץ" התקף לב (מדומה), וכשהתאושש צירף אליו שני חברים מכרומוזום (שהמשיכו תחילה לנגן בשתי הלהקות במקביל), רונה ורד בסינטיסייזר ודויד גרוואי בסינטי-גיטרה וגם את נגן הבס שלמה משיח ואת הכנר הדר גולדמן, והקים את היחידה לטיפול נמרץ.

ב-1983 הופיעה היחידה לטיפול נמרץ בחסות מגן דוד אדום (שקידם מבצע להתרמת דם) בעיקר במוזיאון תל אביב, אך גם במועדונים בתל אביב ובתוכניות טלוויזיה שונות (ביניהן ב"זהו זה" בחינוכית וב"זה הזמן" של רם עברון בכללית).

אייל, בכריזמה הבלתי נגמרת שלו, הצליח לשכנע את חברת התקליטים "CBS" להפיק ללהקה אלבום. קובי רכט מונה למפיק מוסיקלי ובתקציב זעום הוקלט אלבומה של הלהקה, שבר טראנס גלגלתי. דורון אייל כתב בו את כל המילים והשתתף עם חברי הלהקה בהלחנתם. בין השירים היו "גן של פלסטיק" ו"הרכבת". החידוש העיקרי באלבום היה בעובדה שחומר "גל חדש" כזה מבוצע בעברית. באמצע 1983, זמן קצר אחרי שיצא האלבום, הלהקה התפרקה.

בראשית 1984 הקימו אייל וגרוואי צמד בשם צוזאמן ("ביחד" באידיש): אייל בשירה, גרוואי בכל השאר, בגיטרות וסינטיסייזרים. הם הקליטו קטעים אחדים באולפן "די.בי." (ביניהם שיר יפהפה בשם "Yavan"), הופיעו מעט במועדוני תל אביב עם נגנים אורחים, רונן בן טל בקלידים ונעם זייד בכלי הקשה והציגו שינוי: מוסיקה קליטה ורקידה יותר ממה ש"שולץ" יצר בעבר. למרות זאת צוזאמן משכה קהל מצומצם בלבד, והשניים החליטו לעזוב את הארץ.

בהמשך השנה הם עברו להתגורר בניו יורק וניסו להשתלב בסצנה המוסיקלית שם. תחילה הם המשיכו לפעול גם שם כצמד, הקימו אולפן משלהם והתעסקו לפרנסתם גם בעבודות נוספות. אייל, שגר בלופט בו נמצא האולפן, פתח שם גם עסק לייצור ומכירה של חולצות טריקו.

בשנה שלאחר מכן החליטו השניים להרחיב את הצמד ללהקה, וביחד עם שני ישראלים גולים נוספים, נגן הבס יוסי פיין והמתופף טל ברגמן, הם הקימו את בלה בלה. בהשפעת פיין וברגמן הלכה הלהקה לכיוון פאנקי-רקיד ודי התרחקה מהצליל הניסיוני של צוזאמן. במשך כשנתיים הלהקה הופיעה במועדונים נחשבים בניו יורק, הקליטה שירים אחדים (שיצאו רק בקלטות דמו), אך לא הצליחה להשיג חוזה בחברת תקליטים והתפרקה.

אייל המשיך לנהל עסקים בניו יורק, וחזר מדי פעם גם לישראל. בין השאר הוא ניהל את קריירת הדוגמנות המצליחה של זוגתו ויק (נינה ברוש).

בשנת 1992 יצא ב"נענע דיסק" אלבום בשם נאום לאומה של "שולץ"/גרוואי, אלבום שהיה מעין גרסה עברית לשירי בלה בלה ולשירים נוספים שיצרו בניו יורק. דורון אייל כתב אל כל המילים (בשיר הנושא עם סמי בירנבך), והשתתף עם גרוואי בהלחנת רובם. בין השירים הבולטים באלבום היו "סיבוב בעיר", "חיים בזבל", "היא הייתה הכל" ו"נאום לאומה". האלבום הוקלט בניו יורק בהפקה מוסיקלית, עיבודים והקלט ה של גרוואי. בשלושה שירים השתתף בהפקה המוסיקלית יוסי פיין, שהיה גם אחד הנגנים האורחים באלבום. למרות שכלל לא מעט שירים יפים, בהם הוכיח אייל שעם הזמן הוא למד לשיר, התגובות לאלבום היו צוננות עד אדישות.

בסוף העשור הגביר אייל את החלק הישראלי בפעילותו, וניסה להחיות גרסה מעודכנת ל"שולץ האיום" בכל מיני תוכניות אירוח טלוויזיוניות. לזמן קצר הייתה לו גם תוכנית רדיו שעסקה בוידויי סקס.