אני עולה ברחוב שיינקין, קצת אחרי "אחד העם" אני רואה בחור, מראהו היפי, שיער ארוך ומשקפי ג'ון לנון סטייל. הבחור פורק ארגזי תקליטים לתוך כוך קטן.
"אהלן" אני אומר לו, "אהלן וסהלן" הוא עונה, לא עוצר. ממשיך ופורק ארגזים עמוסי תקליטים. "מה קורה כאן ?" אני שואלו "כאן תהיה חנות תקליטים קטנה" הוא עונה.
"טוב, את זה הבנתי, עכשיו תעצור רגע, תנשום, ונדבר קצת."
לאיש קוראים מיקי. מיקי דותן, הוא מספר שהוא חזר לישראל אחרי שנים ארוכות באמסטרדם. שהוא פותח כאן חנות תקליטים קטנה ושהשם שלה כבר נבחר. "'האוזן השלישית' אקרא לה" הוא אומר ומסמן לי שהשיחה הסתיימה, עבודה רבה לפניו ועליו להשלים את המשימה.
"שמע" אני אומר לאיש "יש לי רעיון אדיר איך החנות הקטנה שלך תתפרסם במהרה", כנראה (בטוח) לאיש יש חוש עסקי מפותח, הוא עוזב את הארגזים ונראה שכולו פנוי פתאום לשיחה "דבר, אני מקשיב" הוא אומר ונותן לי קריצה.
"אני עובד ב ב C.B.S ואני רוצה להדפיס מחדש את 'פלונטר' של פורטיס ומנהל החברה, איש שמרני ומעצבן ששמו דני ידין לא מאפשר לי, הוא אומר שזה בזבוז זמן וכסף ואף אחד לא יקנה את התקליט. שהתקליט הזה נגנז אחרי שנמכר, בקושי, בשבע מאות ומשהו עותקים ושאתרכז, כמגלה כשרונות ומפיק, בדברים יותר חשובים."
אוזניו של מיקי נעמדות כשתי אנטנות, הוא מביט בי, מסוקרן, ואומר "אוקיי, מה חשבת שיהיה רעיון כל כך מצוין?"
"חשבתי שתיתן לי 500 דולר ואדפיס את האלבום מחדש ואתן לך בלעדיות של חודשיים שהתקליט יימכר רק כאן"
מיקי הביט בי, כלא מאמין ואז אמר "שמע, באת לי מהשמיים, אני שם את הכסף הזה מיד, תגיד, זה אמיתי ?" אמרתי לו שאתקשר לפורטיס, שנמצא בבריסל, עם מינימל קומפקט, ואדבר איתו ובוא נקווה שכן, שהוא יסכים.
ביום למחרת מצאתי את מספר הטלפון של פורטיס, בבריסל, התקשרתי. (צליל חיוג….) פורטיס עונה.
"שלום פורטיס, קוראים לי אורי, אני עובד ב C.B.S ורוצה להדפיס מחדש את פלונטר , מה אתה אומר ?"
צחוק מתגלגל נשמע מהעבר השני של הקו, פורטיס צוחק ואומר "אני אומר שאף אחד לא יקנה את התקליט הזה, זה היה כשלון ושזה רעיון שאולי נחמד בעיניך, בעיניך אבל לא יותר"…
"בחיי שאתה משוגע" פורטיס אומר "האלבום הזה היה כשלון, מכר שבע מאות עותקים ונגנז. למה שמישהו יקנה אותו עכשיו ?", "כי מלא אנשים אוהבים את מינימל", אני אומר "גם אני קרוע עליכם". שתיקה קלה ואז פורטיס עונה "הזכויות לתקליט הזה לא שייכות לי, הן שייכות לרפי מלול, בן אדם שאהב את מה שעשינו אז ושם את הכסף על התקליט, יש לו מועדון ביליארד ברמת גן, במתחם הבורסה, לא, אין לי את המספר שלו, שנים ארוכות לא ראיתי אותו, אין לי מושג מה קורה עם הבן אדם, חפש אותו שם.", "יש לך עוד שירים בעברית?" אני שואל את פורטיס "יש, יש מלא", "סבבה, נראה לי תתכונן לחזור לישראל ולהקליט, 'פלונטר' הולך להיות להיט" נפרדנו בחיוך. יצאתי לחפש את רפי מלול.
סוף פברואר, 1987 מתחם הבורסה.
שלוליות השמן והמים אשר משתקפים בהם אורות מועדוני החשפנות והביליארד, חבורות העבריינים המתגודדות מתחת לפנס שאורו צהבהב. הזונות בקרנות הרחוב או בחדרי המדרגות, הבהוב צ'אקאלקה משטרתית ואני, מחפש את רפי מלול, מפיק האלבום "פלונטר" של רמי פורטיס. הרגשתי גיבור.
נכנסתי לאחד ממועדוני החשפנות, מקום אפל ומצחין. מדרגות מצופות לינולאום ירקרק, עציץ גדול מפלסטיק, דלפק קבלה ואשה ששיניה צהובות ורקובות שואלת אותי "ילד, לאן אתה הולך?" אמרתי לה שאני מחפש את רפי מלול, אמרה לי "לך מכאן".
ניסיתי את מזלי בעוד מועדון מפוקפק, בחור הרים את ראשו מעל שולחן הביליארד ושאל "מה ? הוא חייב לך כסף המלול הזה ? אתה רוצה שנארגן לו איזה ביקור?", "ואללה, לא" עניתי, "הוא הפיק אלבום לפני אחד עשרה שנים ואני רוצה להוציא את האלבום הזה לאור."
"סבבה, סחתיין, נשמע לי מגניב, בוא אני אראה לך איפה המועדון שלו". יצאנו, הבחור הניף את ידו לעבר החשיכה ואמר שאמשיך ללכת ואז ימינה וזה שם. הגעתי לפתח המקום ועצרתי, ליבי המה. נכנסתי.
שאלתי על הבר אם בעל המקום זה רפי, איש אחד הרים את ראשו ואמר "אני רפי, מה העניין ? רוצה כוסית?" "לא, תודה", אני עונה לו, "יש לך ד"ש מפורטיס אני רוצה להדפיס שוב את 'פלונטר', האלבום שהפקת, בוא נפגש מחר בקפה הבימה ונדבר"… "סבבה, זה בערך הדבר האחרון שציפיתי לשמוע אי פעם", אמר וחייך.
למחרת רפי מלול ואני יושבים בקפה הבימה. על מפית של בית הקפה רפי חתם שהוא מעניק לי את כל הזכויות להוציא מחדש את התקליט לאור ושאין הוא מבקש דבר בתמורה.
חזרתי למיקי דותן, הבחור שזה עתה הגיע משנים ארוכות באמסטרדם ופתח חנות תקליטים חדשה "האוזן השלישית" שמה, בכוך קטן בשיינקין פינת אחד העם. סיפרתי לו שיש לי את הרשות להוציא את התקליט מחדש. מיקי שילם 500 דולר תמורת בלעדיות של חודשיים שבהם התקליט יימכר רק אצלו בחנות.
האלבום יצא, אלפים הגיעו ל"אוזן השלישית" לרוכשו.
ניצן זעירא, המפיק, הרים טלפון לפורטיס וסחרוף וסיפר להם מה קורה בעיר עם "פלונטר". הם עלו מיד על מטוס ונכנסו לאולפן. שנה לאחר מכן יצא לאור האלבום המופתי "סיפורים מהקופסא",
פורטיס וסחרוף נשארו מאז בארץ, שבו לביתם.
את פורטיס לא פגשתי עד היום, מעולם.