בשנות ה-50 ובעיקר בשנות ה-60 זכו שלישיות קוליות להצלחה רבה במוסיקה הישראלית (הגשש החיוור, שלישיית גשר הירקון, התאומים, השלושרים ועוד רבות). בשנות ה-70 התופעה נחלשה, אך עדיין היו כמה להקות שזכו להצלחה רבה. אחת הראשונות בהן הייתה שובבי ציון.

ביוגרפיה

עטיפת האלבום היחיד של שובבי ציון מצביעה על כוונות חבריה: צילום פסיכדלי שמזכיר יותר להקות רוק מבריטניה מאשר את "חובבי ציון", להקה שנראית כהמשך למסורת השלישיות של שנות ה-60, אך עם רצון לשלב מוסיקה ישראלית עם צלילי פופ-רוק חדשניים שהגיעו מחו"ל.

שובבי ציון קמה בסוף 1970, כשהאמרגן מיקי פלד חיפש להקה שתחמם הופעות של מייק ברנט. הוא פנה אל קובי רכט וקובי אשרת, שפעלו כצמד, והציע להם לצרף אליהם את חנן יובל (יוצא השלושרים וכיף התקווה הטובה). בני אמדורסקי נתן להם את שמם וגם הביא להם את השיר שפתח את אלבומם: "ישראל ישראל" (ר' שלמה קרליבך על פי שיר חסידי). בהקלטה הציג אותם דורי בן-זאב כביכול בהופעה חיה, ויצחק קלפטר ניגן בגיטרה רוקית מרשימה. "ישראל ישראל" הפך ללהיט גדול, אך האווירה החסידית בו לא ייצגה את שאר התקליט, שמיזג פופ ישראלי מקורי ורוק פסיכדלי נוסח הביטלס. רכט היה היוצר העיקרי בתקליט. הוא כתב והלחין את "להיות איתה" ו"איש גדול", הלחין את "מה יוצא לי מזה" (מ' יורם טהרלב) ו"שש בבוקר" (מ' עלי מוהר), כתב עם יובל את "כשוף רחוק" והלחין עם שלום חנוך את "השומרים" (מ' מוהר). יובל הביא שירים שהלחין חנוך למילים של מאיר אריאל, "נגה" ו"היי אשה", ומהמחזמר "קרחת" הוקלטה התשובה הישראלית ל"היי ג'וד" של הביטלס: "איש מזג האויר" (מ' יהונתן גפן, ל' אלונה טוראל ומישה סגל).

בעיבודי התקליט, שיצא ביוני 1971, השתתפו אלברט פיאמנטה וחברי הלהקה. ניגנו אהר'לה קמינסקי בתופים, יעקב נגר בקלידים, אלי מגן בבס ושמוליק ארוך בבס וגיטרה. שלום חנוך שר קולות ב"היי אשה". העטיפה נוצרה על ידי איציק נופך מוזס בסולריזציית צילום שצילם בן לם.

מראשית 1971 הופיעו שובבי ציון עם קמינסקי (בתיפוף והפקה מוסיקלית), כשבהתחלה אילנה רובינא שרה במקום רכט (שהיה בחופשת נישואין עם איריס יוטבת). בהופעות הראשונות נתקלה הלהקה בתגובות עוינות לצליל והמראה ה"היפי" שלה וניסתה לרכך בשירים מוכרים כ"סימן שאתה צעיר" ו"צרות טובות". רק כשמצעדי הפזמונים ושידורי הרדיו הפכו את "איש גדול", "מה יוצא לי מזה" ו"איש מזג האויר" ללהיטים גדולים זכתה הופעתם להצלחה הולכת וגוברת, ובמהלך 1971 הפכו שובבי ציון מלהקה "משונה" בעיני הממסד והקהל להרכב ישראלי אהוב. הם הופיעו בפסטיבל הזמר בשיר "בגללי או בגללו" (מ' ול' מוטי גלעדי, ע' אלברט פיאמנטה), בלטו בשערם הארוך בפסטיבל הזמר החסידי בשיר "חמדת ימים" (שלמה קרליבך), וכשנבחרו במצעד השנתי ל"שלישיית השנה" שרו את "אל תחכי לי" (מ' רכט, ל' רכט ואשרת, ע' אשרת). גם ההופעות הפכו להיסטריה במחצית השנייה של השנה: הם הופיעו שלוש הופעות מדי ערב והצליחו עד כדי כך שבמופע משותף עם אריק איינשטיין הוא פתח ו"חימם" את ההופעה של שובבי ציון.

למרות ההצלחה הגיעו שובבי ציון לסוף דרכם המשותפת. רכט חלם לנסות להצליח באירופה, וגם לאשרת היו תכניות אחרות בתחום המוסיקה. שיר אחרון שהקליטה השלישייה היה "תתרגל לחיות לבד" (מ' ול' קובי רכט). בהקלטה ניגנו יצחק קלפטר, אלון אולארצ'יק ואחרים, שיצרו צליל "כבד" יותר משירי התקליט ונתנו בכך מושג ברור לכיוון המוסיקלי שרכט העדיף.

למרות עצות חברים ואנשי מקצוע "להחזיק מעמד" וההתעניינות של אברהם דשא פשנל (שרצה לקנות אותם ממיקי פלד) החליטו השלושה לפרק את החבילה. בנובמבר 1971 התקיימה ההופעה האחרונה של שובבי ציון.