אבנר קנר היה בין המוסיקאים המהפכניים ששינו את המוסיקה הישראלית הקלה בשנות ה-70. זו הייתה לו ולחבריו (יוני רכטר, שלמה גרוניך, שם-טוב לוי ואחרים) תקופה של ניסיונות מוסיקליים, שילובים בין רוק וג'אז למוסיקה קלאסית ואוונגרדית. לחניו ועיבודיו, לצד כאלה של אחרים, הרחיבו והגדירו מחדש את גבולות הזמר העברי המקורי.

בשנות ה-80 חיפש קנר כיוונים חדשים, פשוטים וקליטים יותר. הוא התאהב במוסיקת נשמה אמריקאית, במיוחד בסטיבי וונדר וסטילי דן, וניסה למצוא ביצירתו זווית מקומית ואישית לאהבתו זו. כמלחין וכמעבד הוא זכה להצלחה רבה (עם יהודית רביץ, פרמירה, הראלה בר ועוד), אך באמצע העשור החליט לוותר על המוסיקה הקלה לטובת הלחנה לתיאטרון.

שנות ה-70

אבנר קנר נמשך מגיל צעיר למוסיקה, ובמיוחד לפסנתר. בין גיל שש לשמונה היה עם משפחתו באנגליה, שם למד לנגן בטרומבון, וכשחזר ארצה התחיל ללמוד נגינה בפסנתר. כנער נחשף בעיקר למוסיקה קלאסית ושירים עבריים ורק מעט לפופ מחו"ל. בתיכון היו לו כבר כל תקליטי הביטלס, ואז הוא התחיל להלחין שירים.

ב-1970 קנר התגייס ושירת בחיל התותחנים. בזמן השירות זכה לחשיפה ראשונה כמלחין כששלח לפסטיבל הזמר שיר שהלחין שלוש שנים קודם לכן. יורם טהרלב כתב לשיר מילים חדשות, דוד קריבושי עיבד (ושינה אותו) והדודאים שרו את "לא נדע הלילה" והגיעו למקום השלישי. באותו זמן עבר קנר לשרת כנגן אורגן חשמלי בצוות הווי פיקוד הדרכה, עם רותי נבון ויוני נמרי ובהדרכת אלדד שרים. בתום השירות הוא התלבט אם להמשיך בקריירה מוסיקלית ונרשם ללימודי פילוסופיה ומוסיקולוגיה באוניברסיטה, אך ברגע האחרון שינה את דעתו והלך ללמוד באקדמיה למוסיקה. במהלך הלימודים ניגן לפרנסתו בפיאנו-בר של רפי שאולי בתל אביב, כשהוא מתחלק במשמרת עם אריאל זילבר ושר ממיטב להיטי התקופה: אריק איינשטיין, אלטון ג'ון, ביטלס וכוורת. הוא גם ניגן בהצגה הסאטירית "המלחמה האחרונה - שם זמני" שהלחין שלמה גרוניך.

את יוני רכטר הכיר קנר עוד בזמן התיכון, אך רק בסוף 1974, באקדמיה למוסיקה, שיתפו השניים פעולה מבחינה מוסיקלית בצמד ארבע עשרה אוקטבות. הצמד פעל זמן קצר בלבד אך הספיק להוציא אלבום, והייתה לו משמעות רבה עבור קנר כבית ספר לעולם הבידור הישראלי ובחשיפתו כמוסיקאי מקורי ומעניין.

אחרי ארבע עשרה אוקטבות ניגן קנר בפסנתר ושר קולות בהקלטות רבות, בין השאר בתקליט מצב רוח של שם-טוב לוי, בילדים של אריק איינשטיין ולוי, עם מתי כספי במתי כספי ועוד. בחלק מההקלטות הוא לא הסתפק בנגינה אלא גם עיבד מוסיקלית, בין השאר לג'וזי כץ ושמוליק קראוס הוא עיבד את לחניו של קראוס ל"שוב" (מ' דפנה עבר-הדני) ו"זמר נוגה" (מ' רחל), שהוקלטו עם תזמורת רשות השידור, לחנן יובל את העיבודים היותר קלאסיים בתקליטו עוצם עיניים ושר, לאושיק לוי ונפתלי אלטר את כלי הנשיפה בתקליט איפה טעינו ועוד.

באוגוסט 1976 הפיק דובי לנץ בגלי צה"ל תוכנית בשם "אולפן מספר 1" ובה הציג כישרונות חדשים, ביניהם יהודית רביץ, ששרה את לחנו של קנר ל"כוכב רחוק" (מ' לאה גולדברג) ואת עיבודיו ללחניה ל"בבוקר" (מ' יהודה עמיחי) ו"על חוף הים" (מ' חיים גורי). בעקבות התוכנית הזו הזמין איינשטיין את קנר לעבד את שירי תקליטו ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'. לצד עיבודים מורכבים וקלאסיים ברוחם לשירים ישנים, ביניהם "פרח הלילך", "לילה", "הוא לא ידע את שמה", "כשאור דולק" ו"פגישה לאין קץ", הלחין קנר את שיריה של לאה גולדברג "האווזים" ו"משורר זקן". הוא גם השתתף בשירה וניגן בוויברפון ופסנתר.

באותה שנה הלחין קנר לראשונה מוסיקה להצגה: "מוסה והפרעונית" שעלתה ב"בימרתף", והקליט שיר סולו ראשון (שלא יצא): לחנו ל"ועוד לא אמרתי הכל" (מ' נתן זך). גם איינשטיין הקליט גרסה ללחן זה של קנר, וגם היא יצאה רק על גבי תקליט שדרים.

ב-1977 הקליטו איינשטיין וקנר את ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ג'. קנר עיבד את "ביתי אל מול גולן", "השעות הקטנות של הלילה", "אותך", "אנו ניפגש" ואחרים, הלחין ועיבד את "מאחורי השער" (מ' ח. נ. ביאליק), ניצח על התזמורת בלחנו של יוני רכטר ל"עטור מצחך זהב שחור" והשתתף בהקלטות בנגינת פסנתר, פסנתר חשמלי ושירת קולות.

נוסף לפרסומו כמעבד שירי ארץ ישראל יצר קנר גם בסגנונות אחרים. הוא הלחין ועיבד קטע פנקי-ג'אז-רוק מהפכני בשם "ברידג'", שהוקלט בגרסה קצרה בעברית עם יוריק בן-דוד ואפרים שמיר, ובגרסה ארוכה באנגלית (מ' דויד קריס) עם בן-דוד ויואל לרנר. קנר שר וניגן בקלידים וכלי הקשה ואיתו אוהד אינגר בבס, שלמה יידוב וחיים קריו בגיטרות ומאיר ישראל בתופים וכלי הקשה. ההקלטות יצאו בתקליט שדרים רק ארבע שנים לאחר מכן.

ב1979 השתתף קנר בהפקה של טמירה ירדני, והילד הזה הוא אני, משירי יהודה אטלס. הוא הלחין ועיבד את שירי הילדים (לכל הגילים) במגוון סגנונות מוסיקליים, מרוק ועד מוסיקה קלאסית. אטלס הקריא וקנר שר עם לרנר, דויד ברוזה, מזי כהן ואפי בן-ישראל שירים כמו "אם מנשקים אותי", "כשבא איזה דוד", "אם איזה ילד נותן לי מכה", "והילד הזה הוא אני" ועוד. הוא ניגן בפסנתר, קלידים וכלי הקשה ואיתו ישראל בתופים, מיקי שביב בבס, שלמה יידוב וגרי אקשטיין בגיטרות וכן רביעיית מיתרים של האנסמבל הקאמרי.

באותה שנה הלחין קנר את פסקול סרטה של עידית שחורי "מעגלים של שישבת". הוא גם שר עם לרנר ומוטי דיכנה את שיר הנושא המורכב של הסרט, "מעגלים של שישבת" (מ' עלי מוהר).

שנות השמונים

ב1980 הלחין קנר מוסיקה למחזה "מצבים" בתאטרון הבימה.

באמצע 1981 השתתף קנר עם יהודית רביץ בעיבוד, נגינה ושירה בלהיט "מילה טובה" (מ' יעקב גלעד, ל' רביץ). לאחר מכן עיבד את שירי המופע "מילה טובה", ניגן בו בקלידים, שר קולות וגם היה סולן בקטע אינסטרומנטלי ובשיר "כשבא איזה דוד". לאחר חודשים אחדים הוא פרש מהמופע מכיוון שלא יכול היה לשאת את החשיפה שבהופעה. מעיבודיו עם רביץ הוקלטה גרסה ל"ארץ טרופית יפה".

הוא גם הלחין מוסיקה לסרטו של נסים דיין "סופו של מילטון לוי",לסדרת הטלויזיה לילדים "רחוב סומסום" ולהצגות "נישואין זה לא הכל" של דודו ירדני ו"פלנטור" שביימה אלה אלתרמן.

בסוף השנה הקליט קנר עם מזי כהן ויואל לרנר את שירי פרמירה. קנר עיבד שילובים של רוק, פנקי ונשמה, כלי נשיפה נוצצים והרמוניות קוליות ג'אזיות. הוא הפיק מוסיקלית עם ירוסלב יעקובוביץ' והלחין את כל השירים (פרט ל"בוקר אפור" שכתב והלחין לרנר), ביניהם "חמש בבוקר עוזבת" (מ' יצחק גינסברג), "אנ'לא יודע מה קורה לי" (מ' קובי לוריא), "לילה" (מ' אסתר שמיר) ו"אם זו אהבה" (מ' אהוד מנור). הוא שר סולו ב"הייתי מלך" וקולות וניגן בפסנתר, פנדר, קלרינט, גלוקנשפיל וסינתיסייזר (שתיכנת דריו מלכי). פרמירה לא הופיעה אפילו פעם אחת בגלל התנגדותו הנמרצת של קנר. האלבום לא זכה להצלחה (למרות שקיבל ביקורות טובות), ורק שנים לאחר מכן הפכו חלק גדול משירי האלבום לקלאסיקה.

אחרי הוצאת פרמירה חלם קנר על ייצוא המוסיקה שלו לחו"ל. מיקי שביב תירגם את שירי התקליט והקליט אותם באנגלית, אך בסופו של דבר הניסיון הזה לא הביא לתוצאות מעשיות.

ב-1984 קנר הפיק מוסיקלית את אלבום הבכורה של הראלה בר, קטיפה, הפקה שהייתה שלב נוסף בהתפתחותו כאמן. כמו בפרמירה, קנר ניסה גם בקטיפה לממש את אהבתו לפנקי שחור אמריקאי בשירים בעברית. הוא הלחין ועיבד את רוב שירי התקליט, ביניהם "רק באגדות" ו"אל תחכי לו" (מ' מנור), וחלק מהשירים עיבד עם מישה סגל. בהקלטות הוא ניגן בכלי מקלדת וסינתיסייזרים ושר קולות רקע. קטיפה לא זכה לקבלת פנים אוהדת, נקטל ברוב הביקורות ונכשל לגמרי במכירות. לקנר הייתה זו סטירת לחי שעירערה את ביטחונו העצמי ושגרמה לו להחליט לפרוש מפעילות בתחום הפופ-רוק. זה לא קרה בן לילה, ובמשך זמן מה עדיין הופיע שמו של קנר בתקליטים חדשים כמלחין וכמעבד, אך הוא עצמו מסמן את כישלון קטיפה כסוף הקריירה שלו בתחום המוסיקה הקלה.

עוד באותה שנה הלחין קנר למחזה "בית ספר לדרמה" שביים מוטי בהר ול"באגז באני" שביימה אלה אלתרמן.

ב-1985 חזר קנר ללימודים באוניברסיטה, בתחום שאינו קשור למוסיקה. הוא התחתן עם הראלה בר וב-1986, בתקליטה קשה בלילה, הלחין מילים שלה ל"בתוך השקט".

ב-1987 הלחין קנר ל"רצועת עזה" שביים מוטי בהרב.

ב-1988 הלחין קנר להצגות "סנג'ר" שביים מוטי בהרב, "גן ריקי" שביים מיקי גורביץ' ו"סוף משחק" שביים יוסי פולק.

ב-1989 הלחין קנר למחזה שביים משה איגי "THE UNDERGROUND MAN" ול"על עכברים ואנשים" שביימה נולה צ'לטון.

שנות התשעים והלאה...

את עיקר פעילותו המוסיקלית עושה קנר מאז בתחום התיאטרון. מבין עבודותיו בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 בלטו המוסיקה שיצר ל"מעגל הגיר הקווקזי" של ברטולד ברכט בתרגומו של נתן זך ובבימויו של עמרי ניצן (משירי ההצגה יצאו בתקליט שדרים "ככה זה" ו"אדון רב חוסן"), להצגה "גן ריקי" של דוד גרוסמן בבימויו של מיקי גורביץ', ל"על עכברים ואנשים" של ג'ון סטיינבק שביימה נולה צ'לטון, ל"חגיגת חורף" של מיקי גורביץ' ועוד.