גדעון גרייף התפרסם בסוף שנות ה-60 כשהקליט מספר תקליטוני פופ שזכו להצלחה במצעדי הפזמונים. הבולטים ביניהם היו "רכבות בהרים" ו"לא אוכל בלי מיכל", שכתב אמיתי נאמן.

ביוגרפיה

גרייף החל את צעדיו הראשונים כזמר עוד כנער, בתכניות הרדיו של "קול ישראל" "תשואות ראשונות" ו"בילוי נעים". במחזמר "המלך ואני", שהועלה בארץ על ידי גיורא גודיק שיחק גרייף בתפקיד יורש העצר. לאחר מכן הוא הופיע גם בתכניות "ערבי בידור", "תיבת נוח", "הערב" ו"כרטיס כניסה", בהפקת "גלי צה"ל". בתחנה הצבאית גם עשה גרייף את שירותו הצבאי כעורך מוסיקלי. עוד בנעוריו הקליט גרייף כמה משיריו של משה וילנסקי בעידודו של המלחין. שיריו הראשונים היו "עלי זהב" ו"הרחוב ששומעים בו רק פסנתר", בהקלטותיהם גם ניצח וילנסקי על התזמורת שליוותה את גרייף. השירים הופיעו בתקליטון "גדעון גרייף" שיצא בחברת "הד ארצי".

ב-1972 זכה גרייף במקום הראשון בפסטיבל הזמר החסידי מס' 4 עם השיר "והביאנו לציון", שהלחין ראובן סירוטקין. לאחר מכן הפסיק גרייף לשיר ולהקליט ועבר לעסוק בחקר השואה. הוא עובד מאז ב"יד ושם" ומפרסם ספרים ומחקרים בנושא. ספרו האחרון, "בכינו בלי דמעות", יצא בשנת 2000.