הזמרת גילה בשארי התפרסמה בביצועיה לשירים תימניים מסורתיים, שאחדים מהם הקליטה לאלבומה זאפה (2001).

ביוגרפיה

היא נולדה בשכונת בן ציון בנתניה להורים יוצאי תימן. מילדות קסמו לה הלחנים, והסלסולים של הפיוטים והתפילות בבית הכנסת התימני. הוריה עודדו אותה לשיר מגיל צעיר ואביה אפילו הכניס אותה לעולם הסגור של ה"דיוואן", הלא היא שירת הגברים, שבשארי שולטת בה כמו בשירת הנשים, שהיא שירת החול התימנית.

היא התגלתה לראשונה ב-1976 בפסטיבל "דרור-למנצח שיר מזמור" תשל"ז, בו ביצעה את שירם של יאיר אבי-אמיר ובצלאל אלוני "תפילה". היא חזרה לפסטיבל זה גם בשנת תשמ"ב (1982).

ב-1982 היא ביצעה גם שיר אהבה תימני מסורתי, ששולב ביצירתו התזמורתית של המלחין מרק קופיטמן "לקול הזיכרונות". את היצירה, שזיכתה אותה בפרס קוסוביצקי ובהצלחה בין-לאומית, ביצעה לראשונה עם התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור.

במהלך השנים הירבתה בשארי להופיע בשירים תימניים בארץ ובעיקר בחו"ל. בשארי הופיעה, בין היתר, עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה בקונצרטים שנערכו באירופה, ארצות הברית, רוסיה והמזרח הרחוק. היא הקליטה בהפקה עצמית צנועה שתי קלטות שכללו שירה תימנית בשילוב מוסיקת פופ ומוסיקה אתנית.

ב-1998 החלה בהגשמת חלום ישן שלה, הפקת אלבום של מוסיקה תימנית מקורית. היא החלה לעבוד על האלבום זאפה, שיצא בשנת 2001 וזכה לתגובות נלהבות. באלבום זה היא הקליטה את מיטב הזמר התימני העממי והמסורתי בעיבוד יוסי מדמוני ובליווי נגנים רבים, מקהלת נשים ומקהלת גברים, בה שר גם בעלה, אלי בשארי, זמר בזכות עצמו.

בנוסף לגרסאות האותנטיות של השירים, הוכנו לארבעה משירי האלבום גרסאות דאנס אתני.