העשור האחרון של האלף הקודם היה קצת מבולבל. המוזיקה האלקטרונית כיכבה, הגל הלטיני פרץ אל קידמת הבמה וז'אנר להקות הבנים-בנות עשה את שניהם. זה התחיל עם ניו קידס און דה בלוק האמריקאים, המשיך עם טייק ד'את הבריטייים ונגמר במאות הרכבי אינסטנט של חברות התקליטים הבינלאומיות.

כמעט בכל המקרים התקשורת התגלגלה מצחוק. "פרוייקט מבחנה" היה התואר הלגלגני מעט שקיבלו הלהקות האלה, במקביל למקומות ראשונים במצעדי הסינגלים באירופה. אלו, בתוספת ליין כלכלי ביותר של מרצ'נדייז (מוצרי לוואי מסחריים), הבטיחו לחברי הלהקות תהילה וממון, וגם סיבה טובה להתעלם מעיתונאים.

גם לנו היתה להקת בנים פוטוגנית - היי פייב. היא "נתפרה" לפי כל החוקים הנכונים; מוזיקת פופ רקידה, לוק דוגמני משוייף ויחסי ציבור מאסיביים. גם הפעם התקשורת כמעט ולא פירגנה, גם הפעם נערות העשרה התעלפו בכמויות. היי פייב לא פרצה דרך מוזיקלית חדשה, אבל היא כן התאמצה, ובסוף גם הצליחה, לנטוע בשממה הרדיופונית הישראלית, חובבת הבלדות השקטות, כמה להיטי אפ-טמפו מדליקים.

ביוגרפיה

הרעיון מאחורי היי פייב נולד ב-1996, במשרדי חברת התקליטים "הד ארצי" וחברת ההפקות "טבת הפקות". שתי החברות שמעו בכלי התקשורת על להקות הבנים שעושות הרבה רעש, ראו בטבלאות המאזנים את המספרים הנאים שעושים הרבה כסף, והחליטו לנסות להקים חמישיית בנים ישראלית.

הפרוייקט, שנקרא אז בחשאיות "החמישיה", נוהל על-ידי יעל לוי וחיים שמש, אנשי המחלקה הישראלית ב"הד ארצי", דורון ("קופי") עציוני מ"טבת הפקות" וסוללת אנשי מקצוע מגוונת.

בשלב ראשון פורסמה בעיתון מודעה והזמינה "בחורים בני 20-24, בעלי יכולת שירה, תנועה והופעה נאה" להתייצב לבחינות. יותר מ- 300 גברברים נענו לאתגר ועברו סדרת ניפויים ובחינות. אמיר פיי גוטמן:

לבסוף הוחלט על חמישה בחורים אנונימיים: אמיר פיי גוטמן (נולד 25.4.76), אייל שחר

(19.1.74), מייקל הרפז (20.12.72), עידן יסקין (8.8.74) ואייל דסאו (28.1.73) לאף אחד מהחמישה לא היה נסיון מקצועי בתחום, אך לכולם היו חלומות ורודים על הצלחה ומוטיבציה גבוהה לעבודה קשה.

החבורה הוחתמה על חוזה תובעני והתחילה במסע טירונות מפרך, שכלל פיתוח קול, שיעורי מחול ואימוני כושר אינטנסיביים. בשלב שני הם ערכו היכרות צמודה עם מי החמצן והג'ל. ומאוחר יותר השתנו גם החיים האישיים שלהם: הם שכרו דירה משותפת בתל אביב, ונפגשו לחזרות גם בערבים.

ההשקה הרשמית של היי פייב התרחשה בינואר 1997. השיר הראשון של החבורה, "אני", שוחרר לתחנות הרדיו, כשהוא מלווה בכתבות-ענק במוספי סוף השבוע ובפוסטרים צבעוניים בעיתוני הנוער.

אחריו שוחררו לרדיו "יום מעונן", "תהילה", ו"אין לנו מה להפסיד". בו-בזמן ליטשה היי פייב את אלבום הבכורה שלה, אני (הפקה מוזיקלית: שי להב), שהוקלט באולפני "די. בי", יצא באפריל וזכה להצלחה למרות ההשמעות המעטות ברדיו. מנהלי הלהקה ב"הד ארצי" המשיכו לדחוף את הלהקה בכל הכח, ורקמו קשר הדוק עם "מעריב לנוער", שהנפיק ללהקה פוסטרים ומעריצות.

בחודש מאי יצאה היי פייב לסיבוב הופעות ראשון באולמות קטנים, שנמשך אל תוך הקיץ ושודר מדי שבוע בערוץ 3. בדצמבר 97 הופיעה היי פייב בפסטיגל פעם ראשונה וזכתה במקום הראשון עם "נסיכה קסומה" (מילים ולחן: אמיר פיי גוטמן). באותו חודש אני הגיע למכירות של למעלה מ-20 אלף עותקים, והלהקה קיבלה אלבום זהב במסגרת תוכניתו של אברי גלעד בערוץ 2, "עשינו עסק".

מאוחר יותר באותה שנה, בחודש ספטמבר, הוציאה היי פייב אי. פי בשם זמן מסיבה, ובו רימיקסים ללהיטי האלבום וגם חידוש ל"ריקדי" (מילים: אברם לוי, לחן: יואב ארבלי, עיבוד והפקה מוזיקלית: שי להב). באותה תקופה הושק גם מועדון מעריצים רשמי, "מגה פייב", שהציע למעריצות עיתון חודשי ומיני מוצרי לוואי מסחריים.

ביוני 1998 יצא להיי פייב אלבום שני, כולם רוקדים עכשיו, ובמקביל יצאו לרדיו שיר הנושא,

""Give Me a Hi Five ו"מקדש האהבה". האחרון, בלדה רומנטית שקטה, התקבל בחום גם בתחנות הרדיו, והיי פייב הוסיפו להתארח בתוכניות הטלוויזיה ולאסוף מעריצות חדשות.

זו היתה תקופה טובה ללהקה, ששברה שיאי הערצה חדשים. כשהגיעו החמישה לחתום על אלבומם בקניון בתל אביב, למשל, המקום הוצף, האוהדים התפרעו, חנות התקליטים נבזזה והאירוע התבטל.

באותו קיץ יצא לדרך סיבוב ההופעות השני והמצליח ביותר של הלהקה. החמישה חרשו כל אולם ובמה, מופיעים בכל רחבי הארץ, לפעמים 3-4 פעמים ביום. העיתונות דיווחה על מעריצות מתעלפות, הופעה אחת באשדוד משכה 70 אלף אנשים וכמעט הוכתרה כ"אסון ערד 2". חברי הלהקה היו עכשיו כוכבים של ממש, על כל המשתמע מכך. הם הסתובבו רק בחברת שומרי-ראש ועברו סדרה גדולה של דירות שכורות, נאבקים במעריצות שרק רוצות לגעת, ובלוח הזמנים הצפוף שהוכתב להם.

ב- 15 בינואר 1999 הם זכו למבול תקשורתי מוגבר. מייקל הרפז הודיע שהוא "מתגעגע הביתה, לדטרויט", ונטש את הלהקה. היי פייב הפכו להיי פור (אך נשארו עם השם הישן), ומכרו הרבה כרטיסים להופעת הפרידה מהרפז בסינרמה. השמועות על מריבות פנימיות בין חברי הלהקה חגגו, והיו מי שהתחילו להספיד אותה.

ביולי 1999 היי פייב הפריכו את חששות המעריצים, והוציאו אלבום שלישי. זו היתה תקופה משגשגת במיוחד עבור יצרני הדיסקים המזויפים, ולכן החליטו ב"הד ארצי" להתחכם לפיראטים ולשווק את הדיסק בשני חלקים. החלק הראשון נקרא טייק 1 והכיל שישה שירים שנכתבו והולחנו על ידי חברי הלהקה ועובדו מוסיקלית על ידי עובד אפרת, החלק השני יצא כחודשיים אחריו ונקרא טייק 2.

באוגוסט קיבלו חברי הלהקה אלבום זהב על כולם רוקדים עכשיו, וחודש אחרי זה הם הוציאו את שני חלקי האלבום השלישי תחת כותר אחד, טייק 1.

ב-18 באוקטובר 1999 עלתה היי פייב עוד שלב בסולם. להקת הבנים הבריטית פייב הגיעה לארץ להופעה חד פעמית באצטדיון יד אליהו, וקיבלה חימום מעמיתיה הישרא ליים. באותו מעמד הוענק לחברי היי פייב אלבום זהב עבור טייק 1 2.

ב-26 בינואר 2000 זה נגמר. חודשים ארוכים של שמועות על מריבות פנימיות, תכנוני סולו ותחושת מיאוס כללית של חברי הלהקה הגיעו אל הקץ הבלתי נמנע. חברת "הד ארצי" כינסה מסיבת עיתונאים דרמטית בבית סוקולוב והכריזה חד משמעית: "הלהקה מתפרקת".

מיד לאחר מכן הושמע לראשונה "תפוס את העולם" (מילים: היי פייב ושי להב, לחן: שי להב), השיר האחרון של הארבעה יחד. זה גם היה הלהיט שחתם את האלבום האחרון, שיצא בפברואר 2000 והיה אלבום אוסף כפול, שכלל את כל הלהיטים, גירסאות חדשות ומיוחדות ומכתב למעריצים ההמומים.

ההופעה האחרונה בהחלט של היי פייב התרחשה ב-14 בפברואר 2000. תחת מטח כבד של פרחים, דובונים וכרזות בוכיות נפרדו הארבעה מ-4000 מעריצות הורמונליות שהציפו את יד אליהו, ונפרדו איש איש לדרכו.

פיי גוטמן הוציא אלבום סולו בשם מנטרה והופיע במחזמר "הברווזון המכוער", שחר הוציא אלבום סולו בשם שחר, יסקין מופיע במחזמר "המלך סיאם", דסאו פנה לתחום ההיי טק והרפז כותב מוזיקה לסרטים.