בתחילה הייתה מרפסת, שלא ידעו מה שימוש לעשות בה. אחר כך בא הרעיון. הוא לא היה מקורי – אבל כמעט שלא היו לו סיכויים להיכשל בארץ. מעט יחסי ציבור, מעט תקליטים, מעט תאורה ודמי-כניסה נמוכים, יצרו את נוסחת ההצלחה שהולידה את הדיסקוטק הראשון בישראל.

כחלוץ הדיסקוטקים בישראל נחשב, ובצדק, הצייר איקא ישראלי. היה זה הוא ששכר לראשונה את המרפסת הרחבה של תיאטרון ה”חמאם”, והקים עליה את הדיסקוטק הראשון בישראל, לאחר אלפיים שנה. היו בדיסקוטק זה כל הסממנים המאפיינים דיסקוטקים בכל רחבי העולם : תקליטים חדישים, נערות ארוכות שיער וצרות מכנס, אורות עמומים, מצב רוח גבוה – ומחירים נמוכים.

אחר כך בא המבול הגדול, והדיסקוטקים החלו לצוץ כפטריות אחר הגשם. הם התמקמו באולמות, במרתפים, בקומות תת-קרקעיות במסעדות ובמועדוני לילה שהפכו עורם ממועדוני סטריפ-טיז לדיסקוטקים מהוגנים.

אולם מאחורי כל פסגה נמצא המדרון. לפי דברי הברית החדשה הצליח ישו, בדרך נס, להאכיל 70 רעבים בכיכר לחם אחת. אולם שום נס לא יוכל לספק קהל ל-70 דיסקוטקים, באותה מידה כמו ל-7. ואז בא המשבר הגדול.

יצאנו ערב אחד לסיור של חצות בדיסקוטקים של תל-אביב, כדי לשמוע ולהתרשם. פגשנו את שלמה גבעולי, שהוא כיום בעל הדיסקוטק “א-פרופו”, והוא היה מוכן להסביר כי “אחת מסיבות ההצלחה של הדיסקוטק היא היותו מקום פורקן לרגשות האקסהביציוניסטים (הראוותניים) הטבועים באופיים של אנשים רבים. אדם הרוקד בדיסקוטק מרגיש עצמו כאמן המפגין את יכולתו, בעוד שבמועדון לילה רגיל הוא משתתף פאסיבי בלבד.”

לדעתו של גבעולי מספיקה סיבה זו כדי שהדיסקוטק לא יחלוף במהירה מן הנוף. אם בכל זאת יקרה דבר כזה – הרי שהתחליף לא יהיה מועדון הלילה, אלא סוגים אחרים של בילוי ראוותני, כגון רכיבה על אופנועים, אורגיות עירום בבתים פרטיים וכו’. גבעולי גם מוכן להתנבא כי שינוי כזה לא יבוא לפני חלוף חמש שנים, “מפני שהדבר דורש שינוי מוחלט בתפיסת החיים של בני הטיפש-עשרה הישראליים”.

גם בעל הדיסקוטק “007” בבת-ים מחזיק באותה דעה, אם כי נימוקיו שונים. הוא סבור כי הדיסקוטק לא יחלוף מהעולם הבידור, משום שהנועד הישראלי נוהר תמיד אחרי האופנה המערבית, וכל עוד יישאר הדיסקוטק באופנה בארצות המערב, הוא יחיה גם בישראל. אולם מדוע ישלם מישהו כסף עבור האזנה לתקליטים כשהוא יכול לנגן תקליטים בביתו ולרקוד לצליליהם? “הגורם המכריע כאן הוא הגורם החברתי”, טוען מר “007”. הוא משווה את הדבר לישיבה בבית קפה. הרי גם כוס מיץ או כוס קפה יכול אדם לשתות לבד בביתו?

טבעי הדבר שבעלי הדיסקוטקים למיניהם יחייבו את קיומו של מקום בידור זה במפת חיי הלילה. אולם בין קהל מבקרי הדיסקוטקים יש כבר שוללים רבים. אומר טוני, מבקר דיסקוטקים מובהק : “כבר נמאס ללכת כל פעם לאותו מקום כשאתה יודע שתשמע אותם תקליטים ותראה אותם פרצופים. בתוספת של עוד שתיים שלוש לירות אפשר ללכת למועדון לילה, לראות תוכנית וגם לרקוד. במועדוני הלילה יש גם תזמורת וגם תקליטים. לדעתי אין לדיסקוטקים סיכוי רב להמשיך ולהתקיים, אלא אם כן ישלבו הופעות אמנים בתוכניותיהם”. (“כך נולד הדיסקוטק בישראל”‘ מצעד פזמונים, ירחון לענייני מוסיקה קלה, פזמונים ולהקות, חוברת אפריל 1967)