השופט: הנך נאשם בזה כי הוצאת בימים אלה תקליט לונג פליי…
הנאשם: זה רק עשרה אינץ’…
השופט: לא משנה. לונג פליי של שירים בלתי חינוכיים המסתייגים מן האווירה החברותית והקונסטרוקטיבית השוררת בבתי הכלא שלנו. שירים הנוטעים ספק באוזני אסירינו על עצם ההכרח האלמנטרי שבישיבתם מאחורי הסורג.
הנאשם: אדוני השופט – אינני אשם…
השופט: כשאני אבקש ממך לשיר, תשיר.
הקהל: בוווז!!!
השמש: שקט בבית המשפט!!
השופט: יתר על כן, אתה נאשם בכך שבין השירים הנ”ל הכנסת את השיר “הפרוצה החלוצה” אשר אפילו הרדיו, שכידוע אינו בררן גדול, מסרב לשדר אותו. אתה נאשם בכך שעל ידי הוצאת שלאגרים אלה לשוק היה בכוונתך: א. לחתור תחת המוראל של הנוער העברי החסר סטאביליות בלאו הכי, וב. להתעשר על חשבון ההרס הזה. מה יש לך להגיד?
הנאשם: אבל מחיר התקליט הוא בסך הכל שמונה לירות ותשעים. הביצוע הוא בסדר גמור, התקליט הוא בלתי שביר ויש ליווי של תזמורת די טובה. מה עוד אתה יכול לבקש בעד שמונה לירות ותשעים?
השופט: ומה יש לך להגיד בעניין ההשפעה המזיקה של השירים? היודע אתה ששלטונות בתי הסוהר מסרבים להשמיע את השירים האלה בין כותלי המוסדות מחשש השפעה רעה על נפשו הרגישה של האסיר?
הנאשם: זה מצחיק מאוד, באמת…
השופט: אתה יודע שאתה יכול לשבת בבית סוהר בשביל דבר כזה?
הנאשם: אדוני השופט, אדוני השופט,
זאת האמת וכל האמת.
אז למה אתה לי בית סוהר רושם?
אינני אשם אינני אשם…
השופט: תפסיק מיד את השיר הזה! לא די שאני שומע אותו מכל אחד ברחוב?! לא די שאשתי מזייפת אותו במטבח?! איזה הפקרות! (לאחר הרהור) אני דוחה את פסק הדין עד שהשירים האלה יימאסו על כל הקהל, ועכשיו שיר לי בבקשה את “כשאנחנו נצא ביחד”… אני מוכרח להירגע קצת.
(סטנוגרמה מבית המשפט המחוזי בקריית שבע וחצי)