אילנה רובינא זכתה להצלחה גדולה בתחילת שנות ה- 70, כשהוציאה את אלבום הסולו שלה שני הצדדים, שכלל בין היתר את להיטיה הגדולים "לך איתה", "בלדה על נערי שגדל", "יברכך" והדואט "שבועה" עם צביקה פיק. לפני שהוציאה את אלבום הסולו, הייתה חברה בלהקת בצל ירוק. לאורך כל דרכה על הבמה ליווה אותה צילה הענק של אמה, השחקנית חנה רובינא, "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי".

ביוגרפיה

אילנה, שנקראה כך כיוון שנולדה בט"ו בשבט, הייתה פרי אהבתם הסוערת של חנה רובינא בת ה- 42 והמשורר אלכסנדר פן. מגיל צעיר היא נהגה להצטרף להצגותיה של אמה ב"הבימה", אבל לא אהבה את התיאטרון, שגזל ממנה את אמה לשעות ארוכות ואף ליותר מכך, כששחקני "הבימה" יצאו לסיבובי הופעות ברחבי הארץ והעולם.

כבר כשהייתה בת שלוש וחצי, ראתה אילנה הקטנה את אמה מקוננת על חורבן בית המקדש במחזה "היהודי הנצחי". היא פרצה בתגובה בבכי מר וביקשה לעלות אל הבמה ולנחם את אמה. כשרובינא זעקה במהלך ההצגה "האם" את קריאתה "הילד איננו!", קראה אילנה בת ה- 5 מהאולם "אמא, אני פה", ואילו בהצגה "מירהל'ה אפרת" לא הבינה אילנה איך קלצ'קין, ידיד כה קרוב של אמה, צועק עליה על הבמה ומגרש אותה מביתה...

מגיל 3 נשלחה אילנה לקיבוץ גבע במעמד של ילדת חוץ ושהתה שם לפרקים. היא גם בילתה זמן רב עם משפחתם של רחל קטינקא והמשורר (אהרון) זאב, שהעניקו לה תחושה ביתית, שלפעמים חסרה לה מאוד. אביה ניסה לשמור עימה על קשר בילדותה ואף כתב לה שיר ליום הולדתה החמישי, אך היחסים ביניהם, כמו גם עם אמה, היו תמיד מסובכים ומורכבים.

כשהחליטה להיות זמרת, שלחה אותה אמה ללמוד מוסיקה וזמרה אופראית באיטליה. שם היא התאהבה בצעיר אמריקאי בשם ביל סטיוארט, והשניים נישאו בנובמבר 1956. לאחר נישואיהם החלה רובינא לעבוד כדוגמנית בתצוגות אופנה ולאמה המזועזעת היא הבטיחה שהעיסוק החדש לא יפגע בלימודיה. בשלב מסוים היא הבינה שעולם האופרה יסתדר גם בלעדיה, וכשנישואיה עלו על שרטון, היא שבה לארץ והצטרפה לתוכניתה של להקת בצל ירוק, "ו... שלוש נקודות...". התוכנית, שהוקדשה להווי האסירים ולחיי בית הכלא, בוימה על ידי אורי זוהר, שהפך לבעלה השני. רובינא שרה בה עם שמעון ישראלי את הדואט "כשאנחנו נצא ביחד", שיר אהבה של אסיר ואסירה שתכננו את שחרורם המשותף מהכלא. מאוחר יותר שונו מילותיו ושמו של השיר, והשמלה שבו הפכה ל"שמלה הסגולה". עם אורי זוהר, שממנו נפרדה אחרי זמן קצר ברוח טובה, הקליטה רובינא ל"קול ישראל" גם את השירים "החופש בבית ההבראה" ו"החופש בבית". ב-1953 היא שיחקה ב"הבימה" בהצגה המוסיקלית "זעקי ארץ אהובה".

רובינא החלה להצליח בתור זמרת, לא באופרה כפי שחלמה אמה, אלא בתחום המוסיקה הפופולרית. באלבום הסולו הראשון שלה, שיצא ב- 1960, היא שרה שירי אהבה, וביניהם היו "שיר הפילפל" ו"על הדרך" המתורגמים, שזכו להצלחה גדולה. שיר אחר באלבום היה "סיפור ליל חורף", שהולחן על ידי אדוארד אולארצ'יק, אביו של אלון אולארצ'יק. הופעותיה הראשונות בשירים מתוך האלבום נערכו ב"מועדון התיאטרון" בתל אביב, שם היא הרשימה את הקהל בקול הסופרן החם שלה ובחן ובפשטות של סגנונה.

ב- 1964 הייתה רובינא הראשונה שהקליטה את שירה של נעמי שמר "חורשת האקליפטוס", שנכתב להצגה "כיצד שוברים חמסין", שהועלתה במלאת יובל לקבוצת כנרת.

שנתיים מאוחר יותר היא עברה לפריז, נישאה וכעבור שנה נולדה לה בת. ב-1970 היא חזרה לארץ וזכתה במקום הראשון בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר "יברכך". כעבור שנה השתתפה שוב בפסטיבל בשיר "אב הרחמן". בפסטיבל שירי הילדים הראשון היא שרה את "לילך רוצה לקטוף את הירח" ובפסטיבל "שנים עשר הנבחרים" היא ביצעה את שירם של יהונתן גפן וצביקה פיק "אהבה של אבא ואמא".

פיק הלחין ושר איתה גם את הדואט "שבועה", שזכה להצלחה גדולה במצעדי הפזמונים, אבל להיטה הגדול ביותר היה "לך איתה", שנכתב על ידי קובי רכט וקובי אשרת, שהלחין לה גם את "מים מתוך הבאר".

בעת ששרה בפסטיבל הזמר ב- 1971 את שירם של תרצה אתר וסשה ארגוב, "בלדה על נערי שגדל", הגיעה לאולם הידיעה שאביה החולה נפטר בבית החולים. באותה שנה יצא אלבומה שני הצדדים. הוא כלל את כל שיריה מראשית שנות ה- 70, ובמהדורה שלו מ- 1995 נוספו אליו גם הדואט "הגבירה בחום", שהקליטה עם יוסי בנאי לאלבומו פרצוף של צועני, ו"ספני שלמה המלך", שאותו הקליטה לתקליט הזהב 72 של שבועון הפופ "להיטון".

ב- 1973 נפטר בעלה ממחלת הסרטן. בהמשך השנה, לאחר שפרצה מלחמת יום הכיפורים, היא התנדבה להופיע בפני הלוחמים בצוות בידור, שכלל גם את מתי כספי, אושיק לוי ופופיק ארנון. הארבעה כתבו והקליטו במהלך הקרבות את השיר "אין לנו מילים ואין גם מנגינה", שהופיע באלבומי האוסף המלחמה לשלום ואני מבטיח לך. זמן קצר לאחר מכן הפסיקה רובינא להקליט ולהופיע וכיום היא נשואה שוב ומתגוררת בלונדון.