מיקי שביב נחשב כמעט מתחילת דרכו למוסיקאי של מוסיקאים. בקרב בעלי מקצוע הוא זכה תמיד להערכה רבה, שלא לדבר על הערצה. כנגן הוא תרם מכישרונו לעשרות הקלטות, חלקן הגדול מהבולטות ביותר ברוק הישראלי של שנות ה-80. כזמר ויוצר הוא המציא שפה משלו, עברית חדשה ומקורית, עטופה במוסיקה שגם היא עצמאית לחלוטין. חלק משיריו הנפלאים יצאו בשני אלבומי טנגו ובאלבום הסולו היחיד שלו, שיצא אחרי שהות ממושכת בחו"ל. בשני המקרים הייתה ההצלחה האמנותית של התקליטים גדולה, והרבה פחות מכך הצלחתם המסחרית. גם אחרי כל כך הרבה הקלטות ושירים, שביב עדיין מחכה לפריצה הגדולה שלו, והוא בהחלט ראוי לה.

תחילת הדרך-ילד פלא הופך לכוכב פופ בחו"ל

מיקי שביב נולד בשכונת ג'בליה ביפו וכשהיה בן ארבע עברה משפחתו לרחוב דיזנגוף בתל אביב. על פי האגדה המשפחתית הוא נוצר לצלילי "In The Mood" של גלן מילר. אביו היה חובב מושבע של מוסיקה אמריקאית ובמיוחד רוק'נ'רול. שביב רצה לנגן בפסנתר, אך מחוסר תקציב משפחתי הוא קיבל אקורדיון, שעליו היה מנגן כשהוא מונח במאוזן, כמו פסנתר. בגיל 12, כשגילה את הביטלס, קיבל שביב את הגיטרה הראשונה שלו. הוא עדיין זוכר את מחירה: 80 לירות.

בגיל 14 הצטרף ללהקת הגנרלים, בה ניגן בגיטרה ושר קולות עם החברים שהיו מבוגרים ומנוסים ממנו: דני יצחקי בגיטרה, אלי שוורצמן בתופים ורפי שוורץ בבס. הגנרלים ביצעה שירים של אחרים, ובעיקר של נערי החוף. הפרסום הגדול שלה היה תצלום בשבועון העירום "בול", כשחבריה עם רטיות נוסח משה דיין על העיניים. הלהקה הופיעה במועדונים בבת ים וחולון ובבית החייל בתל אביב. במקביל לפעילותו בלהקה המשיך שביב בלימודיו בתיכון, וגם ניגן עם גיל דור בצמד שהתמחה בשירי הביטלס.

ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, עזבה משפחתו של שביב את ישראל: תחילה נסעו ברחבי אירופה ולבסוף התיישבו בקנדה. שם התגלה שביב בגיל 19 על ידי חברת התקליטים "האחים וורנר", שהחתימה אותו כזמר והוציאה לו תקליטונים אחדים וב-1972 גם אלבום בכורה. אנשי חברת התקליטים האמינו בכישרונו כזמר, אך לא התעניינו בו כיוצר: התקליט לא כלל חומר מקורי של שביב, אלא שירים שנבחרו בשבילו. הוצאת התקליט פתחה לשביב תקופה של הופעות מועדונים, שבמהלכן עבר מהגיטרה אל הבס והקים להקות אחדות, ביניהן ליאון מקס, פילטי מקנסטי ועוד.

חזרה הביתה (טייק 1) והשתלבות

ב-1977 חזר שביב לביקור בישראל והחל להכיר מוסיקאים שונים.

אחרי כשנה בארץ הוא חזר לקנדה והצטרף ללהקה בשם גרנט פורד, בה ניגן בבס והיה אחראי על העיבודים באלבום, שיצא בחברת "אלקטרה". עם חוזה הקלטות בחברה מכובדת נראתה גרנט פורד להקה עם עתיד מבטיח, אך שביב העדיף לחזור ארצה ולהצטרף למופע האיחוד של אריק איינשטיין ושלום חנוך. הוא ניגן בו בבס ושר קולות ואיתו השתתפו אילן מוכיח בסקסופונים וקלידים, אלונה טוראל בקלידים, חיים קריו בגיטרות ואלון הלל ומאיר ישראל בתופים וכלי הקשה.

נגינתו המשובחת של שביב והחשיפה שממנה נהנה בהופעה עם איינשטיין וחנוך הפכו אותו לנגן מבוקש מאוד בהקלטות ובהופעות, והוא היה למשתתף כמעט קבוע ברבים מהתקליטים המרכזיים של הרוק הישראלי בשנות ה-80. לדוגמה, הוא ניגן עם אבנר קנר, מזי כהן ויואל לרנר באלבום פרמיירה, שלשיריו הוא הקליט גרסאות באנגלית שנועדו לשיווק בחו"ל אך נגנזו.

בחלק מההפקות בהן השתתף היתה מעורבותו רבה יותר מאשר סתם נגן. ב-1981 זה היה בעיקר כחלק מצוות חתונה לבנה של חנוך, האלבום וההופעות שאחריו. שביב ניגן עם חנוך ולהקתו במקביל לשירות צבאי מאוחר, ובמהלך ההופעות התפתח והעמיק הקשר שלו עם המתופף ז'אן-פול זימבריס והקלידן משה לוי. בחזרות ובבאלנסים הוא החל להשמיע להם משיריו, והם אף הקליטו איתו גרסאות מוקדמות לאחדים מהם, ביניהם "אל תעזבי את תל אביב" ו"המכונית של החברה".

טנגו ועוד...

בתחילת 1982 ניגן שביב (עם ז'אן-פול זימבריס, משה לוי, יהודה עדר ודויד ברוזה) באלבומו של ברוזה קלף, אותו עיבד והפיק עדר. בהופעות שאחרי הוצאת האלבום, במועדון "המדרגות" בתל אביב, קיבל שביב הזדמנות ראשונה לשיר על במה והפתיע את הקהל בביצועו החם ל"אל תעזבי את תל אביב". לאחר ארבע הופעות החליטו שביב וזימבריס לפרוש מלהקתו של ברוזה ולהקדיש זמן למוסיקה של שביב.

כך נוצר הבסיס ללהקת טנגו, בה היה שביב היוצר העיקרי: כותב השירים, מעבד ומפיק, זמר, בסיסט וגיטריסט. טנגו הוציאה שני אלבומים: סידור קבוע, עם "ריקוד לאור ירח", "כשהלב אומר", "אל תעזבי את תל אביב", "עיניים ירוקות", "אמא של ניקי" ועוד, ואמונה שלמה, עם "אמונה שלמה", "אזהרה", "שפוי מלחמה", חידוש ל"לי ולך" ושירים נוספים.

במקביל לפעילותו כחלק מטנגו, שנמשכה עד ראשית 1987, השתתף שביב (עם או בלי זימבריס) בעשרות הפקות נוספות. ביניהן גם בהקלטות רבות של מוסיקה מזרחית, לרוב בעילום שם, אך עם הרבה אהבה למוסיקה.

גדולה במיוחד הייתה מעורבותו של שביב ביצירת אלבום הבכורה של דני אמיר, נסיגה בשלבים, בו היה אחראי לרוב הצלילים המוקלטים, כפי שמפרטת העטיפה: "הפקה מוסיקלית וסגנון, גיטרות, בס, טמבורין, קונגס, זעקות ולחישות, אם לא למעלה מזה: מיקי שביב".

כך היה גם באלבום הבכורה של דן תורן לו-חמה בשטח בנוי. שביב החל לעבוד עם תורן על שיריו עוד ב-1984, ושלוש שנים לאחר מכן הקליט אותו, ללא ידיעתו, שר משיריו. בסוף 1987 הסתיימה הפקת התקליט, שעל עטיפתו הסתתר שביב בשם הבדוי "פידל" וקיבל קרדיט על "בימוי" וכן על נגינה בתופים, גיטרה סלייד, קולות וסטייל בחלק מהשירים. "פידל הוא מורה הדרך", נכתב שם.

ב-1986, בסוף ימי טנגו, הקים שביב הרכב רוק ובלוז בשם אחוות כחולי העין עם רע מוכיח בתופים, אייל קליין באורגן ויוריי אורון בבס. הלהקה הקליטה בהופעות מספיק חומר לשני אלבומים כפולים, בין השאר שירים כמו "בבת עין קטנה" ו"נשמתי", אך לא הוציאה אפילו אלבום אחד.

בסוף 1987 ניגן שביב באלבומו של מאיר אריאל ירוקות וב"מסע הבחירות של מאיר אריאל" (עם עדר בגיטרה, מוכיח בתופים ויואב קוטנר בכלי הקשה), והמשיך להופיע עוד חודשים אחדים עם אריאל ולהקת "קריזמה" (עדר, מוכיח ואדם מדר בפסנתר, מנדולינה וכינור).

הוא ניגן בכמה הפקות נוספות, ובסוף 1988 נסע שביב בעקבות אישתו ובתו לקנדה ונשאר שם שמונה שנים, כשהוא מגיע מדי פעם לביקורים בארץ, מאחד את אחוות כחולי העין להופעות וגם משתתף במעט הקלטות. שמועות עליו סיפרו שבקנדה הוא מנגן רק להנאתו ומתפרנס מנגרות.

חזרה הביתה (טייק 2) והשתלבות

ב-1996 חזר ארצה לבדו (אישתו ובתו נשארו בקנדה) והחל לחזור ולהשתלב במוסיקה הישראלית.

ביולי אותה שנה הוא השתתף בהופעה חד פעמית של מאיר אריאל ולהקת קריזמה ב"הארד רוק קפה" בתל אביב. לצד ליווי בשיריו של אריאל שר שביב סולו שיר שכתב והלחין, "נשמתי". ההופעה הוקלטה ויצאה שנתיים לאחר מכן באלבומו של אריאל דלתות נפתחות מעצמן.

ב-1997 השתתף שביב בפרויקט שירי הילדים זנב לא שוכח (מ' דן תורן ומאיר גולדברג, ל' ורד שילוני וגיורא קנת). הוא שר לצידם של קנת, אבי בללי, אסף אמדורסקי, דנה ברגר, אלי לולאי, אופירה יוספי, חיים צינוביץ' וגני תמיר.

בפרויקט עבודה עברית חידש שביב את להיטו הקלאסי של אריק איינשטיין "בית הערבה" (מ' חיים חפר ועמוס קינן, ל' שמוליק קראוס). באותו פרויקט חידש דוד ד'אור את שירו של שביב "ריקוד לאור ירח" מימי טנגו.

בשנים 1997 - 1998 הקליט שביב את אלבום הסולו הראשון שלו, בדיוק דבר כזה, אלבום מופנם, אינטימי ומלא נשמה. שביב עיבד והפיק מוסיקלית בעזרת אייל קליין את השירים שכתב והלחין, ביניהם "מה לך", "מלך הזמנים הקטנים", "פנוי להסביר", "לא מבין מילה", "בדיוק דבר כזה" (בשני לחנים שונים) ו"התרשי להתאהב בך שנית". בהקלטות הוא שר וניגן בגיטרות, בס, קונטרבס חשמלי, טמבורין, לאפ-סטיל, קלימבה, קונגה, תיבת נגינה ותופים, ואיתו קליין במקלדות, סינטי-בס, ויברפון, מיתרים, פסנתר חשמלי, אורגן וג'ונו 60 ונגנים נוספים, ביניהם מיקה קרני, בת זוגו החדשה (ואם בתו העוד יותר חדשה) בשירה וקולות. האלבום הטיפה ג'אזי-טיפה בלוזי לא זכה לתשומת לב ראויה ברדיו המיינסטרים, ושביב כמעט ולא עזר לקידומו בהופעות חיות, פרט להופעות מעטות עם קרני.

קרני ושביב הופיעו ב-1999 במופע "כמו ציפור בחדר" שהפיקה גלי צה"ל לזכרה של תרצה אתר. קרני שרה את "הבלדה על נערי שגדל" (ל' סשה ארגוב, ע' וה' עדי רנרט) ועם שביב את "אחד חולמני" (ל' אלונה טוראל).

ב-2000 היה שביב המעבד ומפיק המוסיקה באלבומה השני של קרני, סיפור אמיתי. הוא כתב והלחין לאלבום את "נישקתי בחורה", "יו יו", "תגיד עכשיו" ו"ג'וני", שר קולות וניגן בגיטרות, בס, לאפ-סטיל, תופים, טמבורין ואפקטים.

מפתיעה יותר הייתה הופעתם המשותפת בפסטיבל הזמר המתחדש באותה שנה, בה הגיעו למקום האחרון (המכובד!!!) עם "כנראה" (מ', ל' וע' שביב).

במרץ 2001 הוציאו השניים מיני אלבום בשם עולם אחר ובו ששה שירים. שניים מהם הלחינה קרני למלים של שביב: "אלף שנים" ו"החלום", שלושה כתב והלחין שביב: "האור שבחלון","עולם אחר" ו"כנראה". הקטע הבולט במיני אלבום היה דווקא חידוש ששרה קרני ללהיט הותיק של ג'וזי כץ "אצלי הכל בסדר".

בדצמבר 2002 הוציא שביב את אלבום הסולו השני שלו, התשובה. למרות שהאלבום היה מוכן כבר כשנתיים, שביב חיכה עם הוצאתו עד שתבוא הצעה מחברת תקליטים. זו באה מכיוונו של יהודה עדר, מנהל המחלקה הבינלאומית בהד ארצי וחבר של שביב מהתקופה שהשניים ליוו את דיוויד ברוזה בסיבוב ההופעות של קלף.

במאי 2005 הוציא שביב את "בעירום", אלבום שהוקלט בהופעה חיה במסגרת "חי באוזן" של האוזן השלישית. האלבום כלל ביצועים מינימליסטיים לשיריו "אלה הם" ו"רגל אחת במים קרים" מהתשובה, לצד חידושים ל"אינך יכולה" של החלונות הגבוהים וגירסאות לשירים אמריקאים כמו "ירח כחול" ו"ואלס הטנסי המופלא".