סיפורה של החברים של נטאשה, מהחשובות והמעניינות בלהקות הרוק הישראלי אי פעם, הוא בסופו של דבר סיפור עצוב של פספוס. הפוטנציאל היצירתי שלה לא הגיע מעולם למלוא מימושו, בעיקר בגלל בעיות של חוזים רעים ותחושה של חברי הלהקה ש"הממסד דופק אותם". לחלק גדול מנקודות הציון המרשימות בקריירה שלהם (ובעיקר לאלבומים) הם הגיעו מותשים ממאבקי הקיום והאכזבות הרבות. הלהקה הייתה רוב הזמן על סף פירוק, וחבריה, כמעט עד סוף דרכה, לא אהבו להופיע ולא ידעו להעביר את עוצמת אלבומיה לבמה. ובכל זאת, החברים של נטאשה הייתה להקה גדולה. בשלושת אלבומיה הראשונים יצרו שני הכוחות היצירתיים בלהקה, ארקדי דוכין ומיכה שטרית, כמה מהשירים הכי יפים ברוק הישראלי, שהוקלטו עם נגנים שהתאימו להם בשלמות לשורה של אלבומי מופת.

ביוגרפיה

בראשית שנות ה-80, עוד בהיותם בצבא, הקימו ארקדי דוכין ומיכה שטרית להקה בשם ספטימה 5, שניגנה בוסה נובה ישראלית בהשפעת מתי כספי. שטרית היה הזמר בלהקה, דוכין ניגן בקלידים, ובין שאר החברים שניגנו מדי פעם בהרכב היו גם הגיטריסט מיקי הררי והבסיסט קוזו. הם הופיעו בעיקר באזור מגוריהם בצפון ומדי פעם בתל אביב.

באמצע העשור עבר דוכין לתל אביב, ואחריו הגיע גם שטרית. דוכין החל לכתוב אז שירים מסוג אחר, וכיוון ששטרית לא רצה לשיר אותם הוא רק כתב להם מילים, ודוכין החל גם לשיר.

ב-1986 הגיעו דוכין ושטרית עם ידידם הטכנאי גיא לנדאו לאולפן "אמדן" של דני גרנות והקליטו תחת השם לא כולל מע"מ ארבעה שירים, שיצאו בתקליט שדרים בשם תקריות לילה באמדן. אחד מהם, "דרך המלך", היה של גרנות, ללא קשר לשטרית ודוכין. השאר היו בעיבוד של דוכין.

את "הצילו" (מ' אחירז כהן, שטרית ודוכין, ל' דוכין) שרו שטרית ודוכין, ניר בן-ציון ניגן בקלידים, טל הרצברג בבס ולנדאו ודוכין בתופים. את "רגל של בובה" כתב ושר שטרית, דוכין ובן-ציון ניגנו בקלידים ודוכין גם ניגן בבס ותיכנת תופים עם לנדאו. את "לך תדע" כתבו ושרו דוכין וגרנות, שניהם ניגנו בקלידים עם עדי דגני, ודוכין ניגן גם בבס ותופים.

זו הייתה ההקלטה הראשונה בה השתתפו דוכין ושטרית. בשנים הבאות ישתתפו שניהם, ביחד ולחוד, בכתיבה, הלחנה והקלטה של שירים לזמרים רבים. לעיתים הם עשו את זה כפרנסה בלבד (ובשנים הראשונות תמורת מעט מאוד כסף) ולעיתים מתוך הזדהות מלאה עם השירים והמבצעים.

ב-1987 הפכו שטרית ודוכין עם הררי וקוזו לחברים של נטאשה. את השם המציא שטרית על פי צילום ישן שמצא אצל דוכין. ארבעת החברים גרו ביחד במלון דירות מוזנח בתל אביב ("המלון של יעקב") בדירה משותפת עם השחקן שרגא הרפז, התפרנסו מעבודות דחק וחלמו לפרוץ עם שיריהם החדשים. הם היו מוכנים לכתוב לכל אחד ולנגן עם כל אחד, ובלבד שמישהו ישים לב.

אחד הראשונים שנהנה מהצורך הזה היה זמר בשם אורי לס. היה לו קול שהזכיר להם את גידי גוב ולכן הם החליטו לתת לו שירים שלא רצו לשיר בעצמם. ב-1987 הקליט לס שירים אחדים עם החברים של נטאשה: "קברט אופטימי" ו"שרנו ברעננה" (מ', ל' וע' גיא לנדאו), "ציידי האהבה" (מ' שטרית, ל' וע' דוכין) ו"משהו משהו" (מ' ול' שטרית, ע' דוכין). בהקלטות, תחת הכותרת החברים של נטאשה, ניגנו עם לס כל מיני נגני אולפן וגם דוכין בשירה ותכנות תופים, לנדאו בתכנות תופים, קוזו בבס, דגני ובן-ציון בקלידים והררי בגיטרות.

באוגוסט 1987 התקיימה תחרות להקות צעירות במסגרת "עיר הנוער" בגני התערוכה בתל אביב. החברים של נטאשה, שחבריה צעדו למקום ברגל (מחוסר תקציב לאוטובוס), הופיעו בשני הרכבים שונים. באחד הסולן היה לס, ובשני דוכין ושטרית. הלהקה כללה את חיים גלעד בתופים, קוזו בבס, הררי בגיטרות ולנדאו, בן-ציון ודוכין בקלידים. שני ההרכבים לא הגיעו למקומות הראשונים (להקתה של אורנה כץ עשתה את זה), אבל ההופעה ב"עיר הנוער" השתלמה בסופו של דבר. דני בסן, משופטי התחרות, אהב אותם, לחץ על יאיר ניצני, שהיה אז מנכ"ל "הד ארצי", להקשיב, ופתח בכך תהליך שהביא אותם, יותר משנה אחר כך, לחתימת חוזה ב"הד ארצי".

בינתיים הייתה הלהקה בלי חוזה והמשיכה לחפש דרך לפרוץ להכרה. היא הקליטה שירים חדשים בהפקה עצמית: "לה לה לה", "יש לי תחושה" ו"אוגי". בהלחנה ובנגינה השתתף לנדאו בפסנתר ואיתו הררי בגיטרות, קוזו בבס ונגנים נוספים. הלהקה הופיעה במועדוני תל אביב ללא הצלחה משמעותית. מצבם הכלכלי של החברים היה בכי רע והם עמדו על סף התייאשות מהניסיון התל אביבי. מתוך מחשבה למשוך תשומת לב הם החליטו לצרף להרכב זמרת, ובחרו לתפקיד את ליליה. היא הופיעה איתם זמן קצר בלבד, אך תיעדה בווידאו חלק מהחזרות וההופעות (בסוכות 1987), וכך ניתן לדעת מה היה הרפרטואר שלהם באותה תקופה: "אוגי", "לך תדע", "זה כבר שנה", "שעה אחת", "שיר אחר", "בוא נעוף" ו"הצילו".

בראשית 1988 חזרה הלהקה להופיע בלי ליליה, ולרגל גיוסו של גלעד, לעיתים גם בלי מתופף (אלא עם מכונת תופים). החברים גם לא ויתרו לגמרי על האפשרות לעבוד עם זמרת. סי היימן התארחה לעיתים בהופעות והזמינה אותם לפתוח את הופעותיה. ביולי 1988, למשל, במופע "לילות יפו", שרה היימן עם דוכין את שירו "רוצה לחזור", והוא הצטרף בשירה "רק מתוך שינה".

בספטמבר 1988 החל הקשר עם "הד ארצי" נושא פרי. ללהקה הוצמד כמפיק מוסיקלי לואי להב, שעזב אחרי זמן קצר. יזהר אשדות מונה לתפקיד וסייע ללהקה בהגשמת חלומה: הוצאת אלבום.

בראשית 1989 יצא אלבום הבכורה, החברים של נטאשה, בהפקה מוסיקלית של אשדות. דוכין הלחין את רוב שירי התקליט, ביניהם "רוצה לחזור", "יש בך" ו"נאמר כבר הכל" (מ' דוכין), "מלנכולי" (מ' שטרית) ו"שיר אחר" (מ' נדב דפני). עם שטרית הוא הלחין את "יש זמן" ו"אוגי" (מ' שטרית). דוכין עיבד את רוב השירים, רובם עם הלהקה. בהקלטות דוכין שר וניגן בפסנתר, בס וסינטי, שטרית שר סולו ("שיר אחר" ו"יש זמן") וקולות, בן-ציון ניגן בקלידים, פסנתר ואקורדיון, קוזו ניגן בבס, הררי בגיטרות וניר צדקיהו בתופים. עטיפת התקליט הנציחה את יעקב, בעל המלון בו גרו חברי הלהקה, ובני משפחתו.

האלבום, שכלל שירי כאב מדהימים בכוחם, התקבל בהפתעה תקשורתית וגם בהסתייגות מסוימת (דוכין דכדוכין כינו אותו רשעים שונים), אך בסך הכל באהבה רבה. לא בבת אחת, אך לאחר זמן מה החל האלבום להצליח מאוד והגיע ל"פלטינה" (40,000 עותקים).

בסוף יולי 1989 התקיימה הופעת הבכורה הרשמית של החברים של נטאשה ב"אמפי וואהל". ללהקה לא היה אז מתופף קבוע, ולסיבוב ההופעות הראשון נשכר אורי בלק כמתופף. בהופעות האלה, כמו ברוב אלה שבאו אחר כך, נדמה היה שהלהקה מתקשה בהעברת העוצמה והריגוש של האלבום אל הבמה. חבריה, בעיקר שטרית ודוכין, נראו מבוישים ומפוחדים. בהופעה ביצעה הלהקה לצד שירי האלבום גם שירים ישנים כמו "הצילו" ו"רגל של בובה", וגם שירים חדשים כמו "רק אהבה", שהוקלט יותר מאוחר על ידי גבי שושן תחת השם "הוא לא כמו כולם".

כמוסיקאים וכיוצרי שירים המשיכו חברי הלהקה, ובמיוחד דוכין ושטרית, להיות מאוד מבוקשים גם כשכבר היו בלהקה מצליחה משלהם.

בראשית 1990 חזרה הלהקה לשיר "הצילו" של לא כולל מע"מ והקליטה אותו בעיבוד והפקה חדשים, עם נגיעות אתניות בשירתו של שלומי שבת שהתארח בו. עם חברי הלהקה, דוכין, שטרית, קוזו, הררי ובן-ציון בקלידים, ניגן לראשונה ז'אן-פול זימבריס. אחרי חודשים אחדים הצטרף זימבריס ללהקה כחבר של קבע וסייע בכך ביצירת הצליל המיוחד שלה.

בסוף 1990 שודר בטלוויזיה סרט של הבמאי אשר טללים על החברים של נטאשה כחלק מסדרה בשם "כל האנשים הבודדים" (שני הסרטים האחרים היו על אהוד בנאי ואלברט עמר). הסרט תיאר בדרך מרגשת את סיפורה של הלהקה והרקע לשיריה: מילדותם הקשה של חבריה, דרך מאבקי הקיום בתל אביב ועד הפקת אלבומה הראשון. גם הוצאת האלבום, אגב, לא שינתה כמעט את מצבם הכלכלי של החברים ("הד ארצי" הייתה שותפה מלאה לזכויות על כל שיר שכתבו שטרית ודוכין, גם מחוץ ללהקה), והדיכאון הכללי שלהם נשאר כשהיה, למרות ההצלחה.

בראשית 1991, בזמן מלחמת המפרץ, יצרו דוכין ושטרית, ביחד ובעיקר לחוד, שירים לאלבומה השני של הלהקה. סקיצות שהושמעו ל"הד ארצי" לא הרשימו את אנשי החברה, והלהקה החליטה להפיק את האלבום בעזרת מפיק פרטי, דני תמיר. בדרך זו הצליחה הלהקה להגיע לאלבום שני, אך שוב להרוויח מעט מאוד (יחסית להצלחת האלבום).

בהפקתו המוסיקלית של יוסי אלפנט הוקלטו באמצע 1991 שירי שינויים בהרגלי הצריחה, מאלבומי המופת של הרוק הישראלי. זו הייתה הפקה מעולה ועשירת דמיון לגיטרות רוק קלאסיות (עם הררי בשיאו, גם בהשראת אלפנט), עם שירת נשמה מלאת עוצמה, אך פחות צרחנית (ולכן שם האלבום) וחוליית קצב בס-תופים מהמרשימות שהוקלטו בארץ. ומעל לכל היו השירים עצמם, שהיו נפלאים אחד אחד. שטרית כתב, הלחין ושר את "בדקה אחת שפויה", "על קו הזינוק" ו"אם כבר לבד", דוכין כתב, הלחין ושר את "עוד נגיעה", "עשי לי את המוות", "על הסף", "לא שבר, משבר" ו"כמעט אופטימי". ביחד נוצרו "שני סיפורי אהבה קטנים" (מ' ול' שטרית ודוכין), "אל תתפשטי לי" ו"איש בלי נצח" (מ' דוכין ושטרית, ל' דוכין), "אני אוהב אותך" (מ' שטרית, ל' שטרית ודוכין) ו"סדר עולמי חדש" (מ' שטרית, דוכין ואלפנט, ל' דוכין). החברים של נטאשה עיבדה ודוכין עיבד לכלי קשת. בקרדיטים על הכתיבה והעיבוד נכתב "בשיתוף חשיבה יוצרת", כלומר דני תמיר, ששותף בתמלוגים. בהקלטות השתתפו גם אלפנט, לאה שבת, גיא לנדאו וקבוצה של נגני כלי קשת בניצוח ניר ברנד ודוכין, וקוזו צייר את העטיפה.

בספטמבר 1991, זמן קצר אחרי השלמת האלבום ועוד לפני שיצא, נפטר אלפנט מדום לב. חברי הלהקה נפרדו ממנו על עטיפת האלבום: "עם רדת החושך הסבל הקושי עלו לשמיים..."

שינויים בהרגלי הצריחה נשמע כמו תקליט מגובש של להקה בשיא שיתוף הפעולה בין חבריה. לכן משונה שחברי הלהקה תיארו את התקופה ההיא כזמן של פירוד, כמעט ניתוק, בין החברים. כלפי חוץ, בשלב ההוא, הכל היה עדיין בסדר. חברי הלהקה קידמו את האלבום בראיונות, תוכניות טלוויזיה וגם הופעות. אך כרגיל אצלם, רק במעט מדי הופעות.

בראשית 1992 הקליטה החברים של נטאשה שיר לקיץ שנועד לשבור את תדמיתה הדיכאונית, "הנה השמש" (מ' ול' דוכין). בעיבוד וההפקה השתתפה כל הלהקה המחוזקת (עם שטרית גם בגיטרה ודורון פיקר בקלידים). בניגוד לציפיות, השיר שיצא בתקליט שדרים לא משך כל תשומת לב.

ב-1994 יצא פרויקט שאפתני ששטרית ודוכין תיכננו לעשות כבר מראשית דרכם המשותפת ועבדו על הקלטתו כשנתיים, יצירה מוסיקלית מורכבת המתארת אדם מפוצל לארבע אישיויות שונות. שטרית כתב את כל המילים (מלבד "אני לא רוקד כשעצוב", אותו כתב עם אלון אולארצ'יק) ודוכין הלחין את כל המוסיקה (מלבד "שם", אותו הלחין עם שטרית). היצירה יצאה באלבום כפול בשם רדיו בלה בלה, ובו ארבעה חלקים בסגנונות שונים, עם מפיקים ומעבדים בהתאם לאופי המוסיקה.

החלק הראשון, "פרדי", היה רוק ישראלי רגיל, בעיבוד והפקה מוסיקלית של החברים של נטאשה ועם אורחים בשירה וקולות: פבלו רוזנברג, אביב גפן, שלומי שבת, לאה שבת ואפרים שמיר. בחלק הזה נכללו "אוטוביוגרפיה", "עכשיו", "פרדי על הבוקר", "שברי את הטלויזיה" ועוד. החלק השני, "הפי", היה הדאנסי ביצירה, בעיבוד של דוכין עם יזהר אשדות, שגם הפיק מוסיקלית. השתתפו אשדות, משה לוי, אולארצ'יק ואחרים, וגם רותי תפוח בקריינות וקבוצה של שדרנים בדיבור: אברי גלעד, מנחם גרנית, דידי הררי, אורלי יניב, רבקה מיכאלי, אהוד מנור, יואב קוטנר ורפי רשף. בין להיטי החלק הזה היו "עכשיו אני", "קוק בצהרים", "חדשות?", "נרקומנים", "מעליות" ו"אני לא רוקד כשעצוב".

החלק השלישי, "שץ", הציג את הצד הרע והכבד, בעיבוד והפקה מוסיקלית של הלהקה, ונכללו בו בין השאר "שם", "שץ אומר!", "דברי איתי על כסף", "האהבה מתה" ועוד. החלק הרביעי, "ליזה", היה באווירה קלאסית, ובו חוזרת האהבה. דוכין עיבד עם שם-טוב לוי, שגם הפיק מוסיקלית, תיזמר וניצח. השתתפו רינת גבאי, דודו פישר, מאיר בנאי, דוד ד'אור, ערן צור ושמיניית ווקאל בשירה וקולות וכן נגנים אורחים.

בין כל הקטעים הוביל את הסיפור אלי ישראלי, לעיתים בקול מעוות ולעיתים בקולו שלו. רדיו בלה בלה הפך לרב מכר גדול, והיה האלבום הראשון ממנו קיבלו גם חברי הלהקה רווחים.

אחרי הוצאת רדיו בלה בלה היו שמועות על יצירת מחזמר על פיו בתיאטרון באר שבע. הרעיון לא יצא לפועל והחברים של נטאשה לא הופיעה אף פעם בגרסה מלאה של היצירה. היא הופיעה במופע אקוסטי עם מיטב להיטיה, אך לא שיחזרה את ההפקה הרוקית הגדולה של תחילת הדרך.

דוכין ושטרית תיכננו פרויקט נוסף במסגרת החברים של נטאשה: תיעוד של אנשים שונים ברחבי הארץ עם העיתונאי יגאל סרנה. הרעיון נגנז והניתוק בין דוכין ושטרית הלך והחריף.

בסוף השנה, אחרי רצח יצחק רבין ז"ל, הקליטה החברים של נטאשה שיר ביטלסי ברוחו בשם "שיר נאיבי" (מ' ול' דוכין). שטרית ודוכין שרו, דוכין ניגן בפסנתר וקלידים, הררי ניגן בגיטרות וצעק, קוזו ניגן בבס וזימבריס ניגן בתופים. זה היה השיר האחרון שיצרה החברים של נטאשה. הלהקה, בלי שום סיבה ברורה, הגיעה לשפל ביחסים בין החברים ופשוט נמוגה.

במרץ 1996 הוקלטה הופעה של החברים של נטאשה ב"בית גבריאל" שלחוף הכינרת. הלהקה ניגנה גרסאות אקוסטיות למיטב להיטיה.

כך, כמעט בלי אנרגיות, סיימה החברים של נטאשה את פעילותה. ההופעות החיות נמשכו עוד קצת עד האחרונה בהן, בספטמבר 1996 בקריית אתא, אז גם יצא אלבום ההופעה.

דוכין ושטרית המשיכו אחרי התפרקות הלהקה בקריירות סולו. הררי, זימבריס וקוזו המשיכו לנגן בהקלטות והופעות, לעיתים עם דוכין ושטרית. ב-2000 הצטרפו שלושתם ללהקת רוך.

בשנת 2001 הוציאה חברת הד ארצי אלבום כפול בשם האוסף בו 28 קטעים של הלהקה, ביניהם שלושה שלא יצאו קודם לכן באלבומים שלה: "הצילו" (בגרסה עם שלומי שבת בקולות), "הנה השמש" ו"שיר נאיבי".